יש האומרים כי בקביעת מדיניות החוץ של ארצות הברית, דונלד טראמפ פועל בניגוד לצוואתו של הנשיא תאודור רוזוולט, שגרס שיש “לדבר בלחש ולוודא שיש לך נבוט גדול ביד”.
טראמפ איננו מחזיק בנבוט, ודווקא צועק את רעיונותיו. אבל אם לשפוט לפי מה שקרה ב־48 השעות האחרונות, באולטימטום לפנמה ובהטלת המכסים הגבוהים על קנדה ומקסיקו – טראמפ איננו זקוק לנבוט. פיו עושה את העבודה לגמרי לא רע.
מי שצריכים להיות מודאגים מהדברים שהושמעו במסיבת העיתונאים הארוכה בוושינגטון הם הסעודים, האיראנים ובעיקר הפלסטינים. מדוע הסעודים? סעודיה היא זו שיזמה בשנת 2000 את ה”יוזמה הסעודית”, הקוראת לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות בתמורה לנסיגת ישראל מכל “השטחים”, לרבות מזרח ירושלים ורמת הגולן, אל קווי 4 ביוני 67’.
שנתיים מאוחר יותר הפכה היוזמה הסעודית ל”יוזמה הערבית”, שאושררה בוועידות של המדינות הערביות. כשטראמפ יזם את הנורמליזציה בין סעודיה לישראל, העלו הסעודים באופן חד וברור את התנאי לנורמליזציה: מימוש היוזמה הסעודית/ערבית. עכשיו שמענו מפי הנשיא האמריקאי שסעודיה איננה תובעת עוד הקמת מדינה פלסטינית כתנאי לכינון יחסים בין שתי המדינות.
כלומר, זו תהיה הבטחה אמריקאית, שהנושא יטופל מתישהו בעתיד. אם כך הדבר, סעודיה הולכת לאבד הרבה מאמינותה ומכוחה בעולם הערבי ולהתעמת קשות עם הפלסטינים.
לאיראנים טראמפ דווקא החמיא כשטען שכיום הם “חזקים”. הוא בחר לציין את עוצמתם משום שמול איראן “החלשה” ניתן להניע תהליך שסופו הסכם להקפאת גרעין למשך כך וכך שנים. אבל מול איראן “החזקה” יהיה על ארצות הברית לפעול ככל הנראה בכוח, בשיתוף קואליציה מערבית ומזרח־תיכונית. עתה ינסו האיראנים להשיג הסכם ארוך טווח, בתנאי שישכנעו את הבית הלבן שהם חלשים.
מעל כולם, הפלסטינים צריכים להיות מודאגים מדברי טראמפ. זאת, בגלל שתי קביעות של הנשיא שמהדהדות בכל בית במזרח התיכון: הראשונה, “תמכתי במדינה פלסטינית אבל... דברים השתנו”. כלומר, תוכנית המאה תבוטל, וגם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים יקבל זריקת הרדמה.
והשנייה, כל האמירות הקשורות ברצועת עזה. אלה אמירות שכמותן מעולם לא שמענו והן מפתיעות אפילו את הימין בישראל.
תוכנית כזו, שבמרכזה טרנספר של כשני מיליון פלסטינים אל מחוץ למחצית מ”הקרקע הלאומית” שלהם, מכה על ראשו של הציבור הפלסטיני בפטיש רב־עוצמה.
את המנהיגות הפלסטינית היא מציבה על קרקע שתסבול מרעידת אדמה תמידית. אכן, לא היה כדבר הזה מאז שהתנועה הלאומית הפלסטינית קמה אי שם בשנת 1920. גם המורשת של יאסר ערפאת, שחיבר באופן מלאכותי את עזה לאיו”ש והתייחס לחיבור כשטחי המדינה הפלסטינית, תיסדק ואולי תיעלם אם ארצות הברית תצליח במשימתה.
מחנות הפליטים ייהרסו ולא ישמשו עוד כמונומט המנציח את הסוגיה הפלסטינית. או אז, הפלסטינים יישארו כשרק חצי תאוותם בידם – הגדה המערבית, שגם מעליה מרחף איום אמריקאי של סיפוח חלקי למדינת ישראל. קריאתו של טראמפ שמה קץ לנושא הקרוי “היום שאחרי”, שכן אם היה חשש שחמאס יישאר לשלוט ברצועה, עתה נראה שלא יהיה לארגון הטרור במי לשלוט שם.
טראמפ דיבר בביטחון, כאילו הנשיא המצרי א־סיסי ומלך ירדן עבדאללה נמצאים בכיסו. אתמול רמז כי הגירת תושבי עזה אינה חייבת להיות לירדן או למצרים. הוא מתכנן להציע למדינות המפרץ העשירות לקלוט את הפלסטינים, וזקוק למנהיגי מצרים וירדן כדי שיתמכו בתוכניותיו.
טראמפ מתכוון לומר לעבדאללה ולא־סיסי שאי־כיבוד מדיניותו עלול לעלות להם ביוקר, ושמאידך, אם יצייתו לו, שניהם עשויים לזכות בנתח חשוב בתוכנית הגרנדיוזית שלו, הפיכת “עזה החדשה” לריביירה של המזרח התיכון. עתה נותר להמתין ולראות, אם בכל זאת יזדקק טראמפ לנבוט.
הכותב הוא אל"ם (מיל'), מזרחן, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי