בתקופה שקדמה למלחמת 7 באוקטובר התפתחה בישראל "דוקטרינת ההכלה", שעיקרה היה להימנע ככל האפשר מתגובות צבאיות לפרובוקציות של ארגוני הטרור ואף למעשי טרור ממש. תגובות לטרור, אם בכלל היו, נעשו בדרך ששידרה חששות, פחדים ואף חולשה של ממש.
דוקטרינה זו נולדה על ידי אהוד ברק בתקופת כהונתו בראשות הממשלה. היא באה לידי ביטוי בתקרית הקשה ב־7 באוקטובר 2000 (23 שנים לפני 7 באוקטובר 2023, שהיה הרבה יותר נורא ואיום). בתקרית זו הרג חיזבאללה שלושה חיילים וחטף את גופותיהם. זה היה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון ואחרי שברק הכריז על מדיניות תקיפה שתחול לאחר הנסיגה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט ביטל את המדיניות הזו ופתח במלחמת לבנון השנייה, אולם בנימין נתניהו, המכהן בראשות הממשלה מאז שנת 2009 (למעט הפסקה קצרה), לא רק שהחזיר את מדיניות ההכלה, אלא אף שכלל אותה והביאה לשיאים חדשים. קשה להעריך מה הייתה תרומתה של מדיניות ההכלה לאסון 7 באוקטובר. בכל אופן, בתאריך זה היא באה לקיצה, ואת מקומה תפסה קיצוניות הפוכה, זו של דוקטרינת המלחמה שאינה נגמרת.
חשוב להדגיש, למרבה הצער ישנם מצבים שבהם הפעלת כוח צבאי הינה הכרחית. מדיניות ההכלה הייתה שגויה ומסוכנת והקרינה חולשה. אולם צריך לזכור ששימוש מופרז בכוח צבאי, או למשך פרק זמן ממושך מדי, עלול להזיק.
הדוקטרינה הישראלית מאז מלחמת העצמאות הייתה של מלחמות קצרות. היו לכך סיבות טובות והן עדיין בתוקף. אולם עקרון המלחמות הקצרות נזנח, ובמקומו אומץ רעיון הפוך של מלחמה ללא גבול.
מלחמת 7 באוקטובר נמשכת זה כשנה וארבעה חודשים, ועדיין לא ברור אם הסתיימה. תומכי ראש הממשלה טוענים כי בזכות אורכה של המלחמה חוסלו חסן נסראללה, מוחמד דף ויחיא סנוואר. לא ברור אם אכן כך הדבר. ייתכן מאוד שאילו תוכננה המלחמה אחרת, היו תוצאות אלה מושגות בזמן קצר יותר.
מה שברור הוא שאורכה המופרז של המלחמה גבה מחיר יקר וכואב, קודם כל בחיי חיילים, אך גם מחיר כלכלי כבד בצירוף ערעור מעמדנו הבינלאומי. ברור גם שאורך המלחמה לא פתר את בעיית שלטון חמאס בעזה וגם לא את בעיית החטופים. למרות זאת, נדמה שהאסימון עוד לא נפל. לממשלת ישראל עדיין לא ברורה החשיבות של קיצור המלחמה, ובקרב הממשלה ותומכיה לא חסרים כאלה המקדישים חלק ניכר ממעייניהם לשאלה כיצד יהיה ניתן לחדש את הלחימה.
כדאי במקום זאת לבחון אם ניתן להשיג את החלפת שלטון חמאס בעזה ואת שחרור החטופים בדרכים אחרות, למשל על ידי התניית שיקום הרצועה בפירוז ובסיום שלטון חמאס. נקווה שדונלד טראמפ ימצא את הדרך לכך. על ממשלת ישראל קשה לסמוך.
נכון אומנם שאם לא ניתן יהיה להשיג את פירוז הרצועה וסיום שלטון חמאס בדרכים דיפלומטיות ובאמצעות לחץ כלכלי, ייתכן שלא יהיה מנוס מסבב לחימה נוסף במועד מתאים. אם כך, עליו להיות מתוכנן אחרת מהמלחמה שנוהלה עד עכשיו, ולהיות בנוי מראש לתקופה קצרה ככל האפשר.
כמו כן, רצוי מאוד שהסבב הבא יתוכנן וינוהל בידי אישים שאינם אחראים להימשכות מלחמת אוקטובר ולכישלון הנוכחי בעזה. הרמטכ"ל אומנם הוחלף, ונקווה שהרמטכ"ל החדש יביא עימו חשיבה רעננה, אבל האחראי העיקרי, כלומר ראש הממשלה, ממשיך כאילו לא אירע דבר.
הצורך לשחררו מהתפקיד נעוץ בכך שנטל העבר רובץ עליו ומעורר לפחות חשש ששיקולים לא רלוונטיים ישפיעו על ניהול המלחמה. כמו כן, כישלון קולוסאלי בעבר איננו מתכון להצלחה בעתיד.
הגדלת שכר חיילי החובה
מכאן לאורך השירות הצבאי. תורת המלחמה המתמדת, זו הנמשכת בלי קץ, מסייעת לטיעון בזכות הארכת שירות החובה בצה"ל. כדאי להזכיר שהניצחונות הגדולים של ישראל – במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים – הושגו בימים שבהם היה השירות קצר יותר, שנתיים וחצי לבנים ושנתיים לבנות. הארכת השירות לשלוש שנים נעשתה אחרי מלחמת ששת הימים, ולכך הצטרפו הארכות בדרכי עקיפין בדמות קורסים קדם־צבאיים ובשיטות נוספות.
רק לאחרונה, באיחור של עשרות שנים, קוצר שירות הבנים במקצת והועמד על שנתיים ושמונה חודשים. אני לפחות אינני מעריך שלו היה השירות נותר שלוש שנים, היה בכך כדי למנוע את אסון 7 באוקטובר. הוא לא מנע את אסון מלחמת יום הכיפורים.
הימשכותה המופרזת של המלחמה גרמה לשחיקה בכוחו של הצבא, וכך שומעים אנו קריאות להארכת השירות לשלוש שנים. אנחנו לא זקוקים לכך. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מנתה אוכלוסיית ישראל פחות מ־3.5 מיליון נפש. מספר תושבי ישראל כיום יותר מכפול. נכון שמספרם של החרדים וחלקם היחסי באוכלוסייה גדל מאז עד מאוד ורובם המכריע פטור משירות בצה"ל. גם מספר הפטורים בחלקים אחרים באוכלוסייה גדל.
אבל נקווה שבעיית הפטור לחרדים תיפתר במידה רבה, וכי הם לא יזכו לחוק הפטור שהם מצפים לו. ראוי גם לנהוג ביתר זהירות בפטורים הניתנים לחלקים אחרים באוכלוסייה. צריך לקוות שבכך יינתן מענה מספיק למחסור הזמני בכוח אדם, פרי אורכה המופרז של המלחמה הנוכחית.
בכל מקרה, יש להתנגד להארכת השירות. במקום זאת יש לפעול להגדלת שכר המשרתים בשירות חובה. ראוי להדגיש שככל שהשכר נמוך יותר (והוא עדיין נמוך מאוד, אף שעלה במידה מסוימת בשנים האחרונות), כך גדלה האפליה בין המשרתים לאלה שאינם משרתים ונהנים מחופש להשתכר או להגדיל את סיכויי ההשתכרות ברכישת השכלה או ידע מקצועי.
העלאת השכר תתרום גם לכך שצה"ל ידאג לשימוש יעיל יותר בכוח האדם שלרשותו. מה גם שאחת הבעיות המרכזיות של כוח האדם בצה"ל היא פרישת קצינים בדרגי הביניים (דרגות סרן עד אל"ם). ייתכן מאוד שפרישות אלה, לפחות בחלקן, הן פרי הימשכות היתר של המלחמה הנוכחית, והלחץ שבו נתונים בעלי משפחות בלחימה כזו. בכל מקרה, הארכת שירות החובה לא תסייע לפתרון בעיה זו.
מדינת ישראל הוקמה על מנת שהעם היהודי יוכל לחיות בארצו ככל העמים. אנחנו חיים בסביבה קשה, ובכל זאת הצליחה ישראל במשך רוב שנות קיומה להעניק לתושביה חיים שאינם נופלים באיכותם מאלה של מרבית המדינות הדמוקרטיות. התמונה השתנתה בתקופת הממשלה הנוכחית (לא רק בהקשר לאסון 7 באוקטובר והמלחמה האינסופית, אלא גם בשורה של תחומים נוספים, ובהם הרציחות בחברה הערבית, ממדי הפשיעה, הפרוטקשן, תאונות הדרכים ועוד).
צריך לקוות שהשנה האזרחית הנוכחית, שהחלה בחודש שעבר, תביא לסיום המלחמה בהקדם ואולי אפילו להרחבת מעגל השלום. אך אם לא תהיה ברירה וניאלץ לחזור למלחמה, מן הראוי שיחזור גם המרכיב המרכזי שהתקיים בעבר בתפיסת הביטחון הישראלית, היינו שמלחמה חייבת להיות קצרה ככל האפשר. חיסכון במלחמה יחסוך מאיתנו גם את הדרישות להארכת שירות החובה – שירות החורג בממדיו גם היום מהנהוג ברובן המכריע של המדינות הדמוקרטיות בעולם.