יש כיום ויכוח בחברה הישראלית. יש האומרים שעסקה לשחרור חטופים בכל מחיר היא רגשנית, ושהמשך הלחימה בכל מחיר הוא רציונלי. אבל זו טעות עמוקה. אנחנו עם של גם וגם: התרגשות וחוסן, רגישות ועוצמה. הרגעים האלה בטלוויזיה, כשלירי, דניאלה, קרינה ונעמה ניצבות על הבמה, וכשחמאס חושב שהוא משפיל אותנו – אלה רגעי הגאווה הגדולים שלנו.
הם מלמדים אותנו שיעור עמוק על מה זה להיות יהודי, על הכוח לשמור על צלם אנוש גם ברגעים הכי קשים. זה לא סיפור חדש בהיסטוריה שלנו. לאורך אלפי שנים העם היהודי ידע להפוך קושי לכוח, כאב לעוצמה. החטופים הם חלק בשרשרת הארוכה של גבורה יהודית.
התמונות של המחבלים המשתחררים כואבות. אבל עלינו להכריז ולפעול בהתאם: אפס סובלנות להפרות הסכם. אנחנו נבטיח את הביטחון של מדינת ישראל, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. וכחברה, אנחנו חייבים להפסיק להתחפר בשוני ולהתמקד במשותף. העמים החזקים באמת האלה שיודעים להחזיק את המורכבות ולקבל החלטות קשות. זו רק תחילת הדרך לקראת התיקון הגדול. בהנהגה, בצבא, במדינה כולה.
אבל הדרך הזו מתחילה בלהביא את כולם הביתה. בזמן הזה נבנית קומה נוספת באתוס הלאומי שלנו. אתוס זה סבא גדי. אתוס זה האופן שבו רומי ואמילי היו אחת בשביל השנייה בשבי. אתוס זה לירי שלא רוצה להשאיר את אגם מאחור. ככה בונים את הסיפור שלנו על כתפי ישראלים וישראליות שנחטפו. לכן צריך להיות ברור: ודאי שיש עמדות שונות בחברה הישראלית, אבל סוגיית החטופים אינה עוסקת רק ברגש.
אחרי פגישת טראמפ־נתניהו יש להבהיר: מלחמה היא אמצעי ולא מטרה. ברגע שהלכנו לעסקה בשלב א’, צריך להשלים את המהלך, ולהבטיח ביטחון לתושבי הדרום והצפון. אנחנו לא מחכים יותר לכוונת האויב לתקוף. עם החטופים בבית ועם תפיסת ביטחון חדשה, נצליח לא רק להשתקם, אלא גם לצמוח ולהבטיח מציאות אחרת של חוסן, ביטחון, שגשוג ותקווה.
התרעות פיקוד העורף