אט־אט, בקבוצות קטנות, חוזרים אלינו החטופות והחטופים משבי חמאס, ובשבת האחרונה גם אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. כולנו יודעים, המשא ומתן שהתנהל על העסקה היה ממושך מעבר לכל ציפייה, ותהליך שובם של החטופים נמצא עדיין בשלביו הראשונים. המשא ומתן היה לא פשוט. היו מעורבים בו אינטרסים לאומיים ארוכי טווח וכבדי משקל, רגשות של תסכול וזעם ואף שיקולים של השקפת עולם פוליטית המתנכרת למצוקת החטופים.
אבל תהליך השחרור יצא לדרך, והוא אמיתי ומתרחש מול עינינו. המשפחות מתאחדות בפרץ רגשות אדיר לאחר זמן אינסופי של חרדה ותקווה. וכיום, החטופות והחטופים ומשפחותיהם אומרים תודה על שחרורם. כל אחת ואחד על פי הבנתם. ולמי כולנו חייבים תודה? נתחיל בתקשורת בישראל. היא עשתה ועושה עבודת ענק, בהתמדה וללא לאות, והיא הרימה את תרומתה המכרעת לשחרור החטופים.
התקשורת לא עייפה, לא הורידה את הנושא מסדר היום, העניקה עדיפות עליונה למשפחות החטופות והחטופים. והיא גם מלווה את חוויית האיחוד הנרגשת והמרגשת של השבים עם משפחותיהם. בחודשים מתסכלים אלה, של המתנה וציפייה, בלטה שעתה היפה של התקשורת. בלעדיה, לא ניתן היה להדהד את הטרגדיה בישראל ובעולם. בלעדיה, החטופים ומשפחותיהם היו נתונים רק לחסדי הפוליטיקאים.
רבים מזכירים בעניין את הנשיא טראמפ, ואכן, זה הוא שהנחית את כובד משקלה של ארצות הברית במיקוד דרמטי על השלמת העסקה ללא דחיות נוספות. דרישתו לא הופנתה לחמאס דווקא. עליו קשה לאיים. היא הופנתה יותר לממשלת ישראל ולעומד בראשה. אנחנו חייבים תודה מיוחדת גם לנשיא ארצות הברית היוצא, ג'ו ביידן.
הוא הביע תמיכה ישירה ואישית במאבק של ישראל מיד לאחר 7 באוקטובר, והמשיך לתמוך בנו באספקת אמצעי לחימה ובגיבוי פוליטי. המגבלות שהטיל על ישראל היו נכונות מנקודת ראות אמריקאית. ברצועה נהרגו עשרות אלפי תושבים, כולל ילדים, ואי אפשר לגרור אוכלוסייה של כשני מיליון איש לחרפת רעב. לפעמים כדאי לזכור כי ביידן היה נשיא ארצות הברית, ולא נשיא ישראל.
עלינו להודות גם לצוות שניהל את המשא ומתן מול חמאס והמתווכות, בראשות ראש המוסד, דדי ברנע, וראש השב"כ, רונן בר. הם עשו זאת מול מערכת פוליטית עכורה בישראל. פוליטיקאים עלובי נפש וחורצי לשון, המוצאים את הביטוי לגבורתם בתקיפת נושאי תפקידים ציבוריים שאינם מדברים בשפתם, לא היססו לבקר את ברנע ובר פומבית.
מול זאת, השניים גילו סבלנות ברזל וכושר התמדה של ענקים, כשלא נטשו את המשא ומתן המתסכל. אוי לנו אם היו נוטשים את שליחותם. עכשיו, כביטוי הערכה על תרומת ברנע, נתניהו מחליף אותו ברון דרמר. עוד ניווכח מה צופן לנו העתיד נוכח שינוי זה.
מעל לכל, בראש ובראשונה, עלינו להגיד תודה גדולה ללוחמי היחידות הקרביות בצה"ל שחירפו נפשם במדמנה הקרויה רצועת עזה, בתוך מנהרות אפלות, מול פירים, מטעני גחון, בתים ממולכדים ומחבלים הנמצאים בלב אוכלוסייה אזרחית. הם חירפו נפשם למען מדינת ישראל, בעוד אחיהם החרדים מחרפים את מדינת ישראל עצמה.
רבים מהלוחמים הקריבו את חייהם – הם ומשפחותיהם השכולות נתנו למען ביטחון המדינה את היקר מכל. ואליהם נוסיף את כל הפצועים, שישלמו את מחיר פציעתם בהמשך חייהם. כל אלה צריכים לעמוד מול עינינו בכל דיון על שותפות בביצור ביטחון המדינה. כדאי מאוד שחברי ועדת החוץ והביטחון, וגם שר הביטחון, יפנימו זאת.
הקשבתי לדברי החטופות והחטופים ששוחררו, וכן לדברי משפחותיהם, ושמתי לב למי אין הם אומרים תודה. חלקם אינם אומרים תודה לממשלת ישראל, ואינם אומרים תודה לעומד בראשה. אף מסר זה מוטב שייחרת עמוק בתודעתם של כל חברות וחברי הכנסת וכל שרות ושרי הממשלה. אם תהליך שחרור החטופים ייבלם, תהיה כאן רעידת אדמה שתזעזע את אמות הסיפים של מדינת ישראל.
אין כבר יותר מקום להצהרות לוחמניות נטולות משמעות, כמו נחזיר את כל החטופים ונחסל את חמאס. בעת הזו זה צריך להיות רק: אנו נחזיר את כל החטופים, עד האחרון שבהם.