שושבינו של טראמפ: נתניהו מגזים בצל החטופים והמשבר | דעה

בשעה שעם ישראל נע בין תקווה לשמחה לכאב, למראה שחרורם של החטופים והחטופות מדי שבוע, ובזמן שהחברה הישראלית כולה עודנה מלקקת את פצעי המלחמה והאסון הנורא שפקד אותה ב־7 באוקטובר 2023, בחר אבי המחדל, בנימין נתניהו, להקדיש את זמנו למילוי התפקיד שנועד לו כשושבינו של טראמפ.

זאת, לאחר שהאחרון חשף לעיני העולם את תוכנית העוועים שלו לביצוע טרנספר של 1.8 מיליון תושבי עזה למדינות שונות בעולם. זו אינה הפעם הראשונה, ולמרבה הצער גם לא האחרונה בהיסטוריה האנושית, שבה קמים מנהיגים ובעלי שררה, ומזהים מצבי אסון ומשבר כהזדמנות כלכלית ועסקית על גבם של אלה ששילמו ומשלמים מחיר דמים כבד.

הרבה לפני עלייתו של טראמפ, אי שם ב־2007, יצא לאור ספרה של נעמי קליין, “דוקטרינת ההלם” (The Shock Doctrine), שבו היא שטחה תיאוריה חדשנית למדי על הקשר שבין משברים לקפיטליזם. הרעיון המרכזי הוא שכוחות פוליטיים וכלכליים מנצלים מצבי משבר והלם – כאסונות טבע, מלחמות, או משברים כלכליים – כדי להעביר רפורמות כלכליות ניאו־ליברליות קיצוניות.

קליין טוענת שבזמני משבר, כשהציבור עדיין המום ומבולבל, קל יותר להעביר מדיניות שבימים כתיקונם הייתה נתקלת בהתנגדות חריפה. היא מכנה זאת “קפיטליזם של אסון” ומדגימה את התופעה דרך מקרי מבחן היסטוריים, כצ’ילה תחת פינושה, שם יושמו רפורמות השוק החופשי לאחר ההפיכה הצבאית, רוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות ועוד. לפי קליין, הרפורמות הללו כוללות בדרך כלל הפרטה מסיבית, קיצוצים בשירותים החברתיים וצמצום רגולציה – כל זאת תוך עקיפת תהליכים דמוקרטיים רגילים ודיון ציבורי.

גם במחנה המרכז־שמאל בישראל היו מי שעדיין לא התגברו על ההלם, ובליקוי מאורות מצער מיאנו להדוף את היוזמה ההזויה והנצלנית של טראמפ. יו״ר האופוזיציה, בני גנץ, אף הגדיר אותה כ״חשיבה מעניינת״. קולות דומים נשמעו במפלגות אופוזיציה נוספות.

אין לדעת אם תוכנית טראמפ תקרום עור וגידים, וחלילה תתממש. אבל גם אם כפי שסוברים פרשנים רבים, מדובר ב״בלון ניסוי״, שנועד לראות איך מתקבלים הדברים בקהילה הבינלאומית, נראה שבהנהגה הישראלית מיהרו לקפוץ על העגלה ולהרהיב עוז בדיבורים על ״היום שאחרי״, במקום להביא פתרונות ל״יום שלפני״, כלומר, למציאות שבה עשרות חטופים, חיים ומתים, עדיין נמצאים בשבי חמאס.

מראה שלושת החטופים ששבו בשבת האחרונה היה קשה וכואב, והוא מבשר, כפי שמגדירה העסקה, את שובם של אלה המצויים ב״מצב הומניטרי״, את החולים, הפצועים ובהמשך גם המתים. בינתיים, החטופים נמקים בשבי, סובלים מהרעבה ומהתעללות ומצבם הולך ומחמיר. הניסיונות לעסוק בכל מה שאינו השבתם המיידית הם ספין של מי שרוצה להסיט את הדיון הציבורי מאחריותו הישירה למחדלים ומאחריותו האישית להשבת כולם הביתה.