כל המדינה נחרדה, ובצדק, מהברבריות והאכזריות שבהן הוחזקו החטופים, ולשכת ראש הממשלה מיהרה להוציא הודעה חריגה במהלך השבת, שלפיה ״לא נעבור על המראות המזעזעים שראינו היום לסדר היום. מסר הועבר למתווכות, ופעולות נגד חמאס יינקטו בהתאם״. אחרי שראיתי את ההודעה הזו תהיתי אילו פעולות אנחנו הולכים לנקוט, וקיוויתי שבאמת נכאיב להם.
לתדהמתי, בחלוף כמה שעות מ״טקס״ השחרור, קראתי שה״עונש״ שתטיל ישראל על חמאס הוא עיכוב בכמה שעות בלבד של כניסת משאיות הסיוע ההומניטרי לרצועה. שאלה אחת עולה במוחי אחרי ״העונש״ המרתיח הזה: איזו מדינה שפויה מסייעת לאויב שלה ומחזקת אותו בזמן שאנשיה מופקרים, מורעבים ומעונים במרתפי הגיהינום?
אם לא די בתמונות ההתעללות של חמאס, כחלק מהעסקה לשחרור החטופים צה״ל נסוג מציר נצרים שברצועה, ציר שהפך לאחד הסמלים הגדולים של הישגי צה״ל במלחמה בזכות מניעת המעבר של המחבלים בין חלקי הרצועה. מיד אחרי הנסיגה החלו המוני עזתים לנהור לצפון הרצועה והתקרבו לאזור החיץ, עד מרחק של 300 מטר בלבד מהגבול עם קיבוץ נחל עוז.
האירוע הזה הסתיים עם שלושה מחוסלים על ידי כוחותינו ועם איום של שר הביטחון ש"כל מי שייכנס למרחב החיץ דמו בראשו". עליי לומר בכנות: אני לא מאמין יותר להצהרות ולהנחיות ריקות מתוכן של ראש הממשלה ושר הביטחון.
בינתיים, מי שמוכרע, מובס, מורעב ומרוסק, אלה החטופים שלנו, ואנחנו כמדינה. עזה מנצחת כרגע, ואנחנו מחויבים להתנהג כאומה שנלחמת על חייה ולא ככזו שמנשימה ומנציחה את אויביה. עם ישראל חי זו לא רק סיסמה יפה לנאומים. זאת מטרה, שצריך להיות מספיק אמיצים, נחושים וחרוצים כדי להשיג אותה.
התרעות פיקוד העורף