חודש שבט, שמסמל התחדשות וצמיחה, מקבל השנה משמעות מיוחדת בהקשר של שיקום היישובים והשטחים החקלאיים שנפגעו ב־7 באוקטובר. בעת ביקור בעוטף אנחנו נחשפים למראות מרהיבים של פריחה טבעית ולצידם נטיעות יזומות, זריעה וטיפוח שדות. ההתחדשות הזו מעוררת השראה ומוכיחה שוב את כוחות הטבע, אבל עוד יותר מכך - את הכוחות של העם הזה.
מעניין לבחון את המעבר התרבותי שחל בהקשר לט"ו בשבט. במקור, זה היה חג המוקדש בעיקר לקביעת מועד להפרשת תרומות ומעשרות מהפירות. החג היה קשור באופן ישיר לריטואלים דתיים הקשורים לחקלאות ולשמירה על מצוות התלויות בארץ. עם השנים, ובמיוחד עם התפתחות הציונות בסוף המאה ה־19 ובמאה ה־20, ט"ו בשבט קיבל משמעות חדשה ונקשר לתחיית הקשר בין העם לאדמתו. ט"ו בשבט נחשב כהזדמנות לציין את ההתיישבות והחדשנות החקלאית וגם את הרעיון של תיקון עולם. כלומר, חל מעבר ממרכזיות דתית למרכזיות לאומית.
המנהגים הפולחניים הקשורים בט"ו בשבט הוסבו למנהגים ארץ־ישראליים כגון שתילת עצים ועיסוק באיכות סביבה. זהו חג של מחויבות לציונות ולהתיישבות, שמחבר גם את ההיבט הדתי וגם את הזהות הישראלית החילונית. קישור מרתק נוסף בין ההיבט הדתי־הלכתי ובין ההיבט הישראלי־ציוני הוא שובה של חגיגת סדר ט”ו בשבט. סעודה, שבה אמירת דברי תורה בשבח ארץ ישראל, התגבשה במאה ה־17 על ידי חכמי צפת.
עם השנים נוספו תכנים מודרניים לנוסחי הסדר. כיום אנו מוצאים נוסחי סדרי ט”ו בשבט המשלבים רעיונות ציוניים, שירי טבע ואהבת הארץ ושולחן חג עם ייצוג לשבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. בהגדת סדר ט”ו בשבט שהוציא משרד החקלאות ופיתוח הכפר מוצע לייחס את ארבע כוסות היין המשולבות בסעודה החגיגית לארבעה ערכים הנשזרים בחג: התבוננות ביופי הארץ; הכרת הטוב אל מול השפע שבארץ; הבטחת המחויבות לשמירה על הטבע; וקריאה להתחדשות מתמדת.
לכבודו של גדי מוזס החלוץ ולכבוד חבריו מעוררי ההשראה ששבים להפריח את השממה וגם את התקווה בניר עוז ובכל יישובי הדרום והצפון, נציין כיוון רעיוני נוסף המוזכר כמאפיין את ארבע כוסות היין שמשולבות בסדר החגיגי. ארבע הכוסות כנגד ארבעה יסודות חברתיים שהלוואי שישובו להיות מרכז חיינו: אהבת הבריות, סובלנות, כבוד הדדי ודרך ארץ.
התרעות פיקוד העורף