צריך לומר שזו פרשנות מופרכת. חתימת הקיום בהקשר זה אינה קונסטיטוטיבית. המהלך הקונסטיטוטיבי הוא הבחירה של הוועדה. המינוי של הנשיא הוא אקט טקסי דקלרטיבי. בג"צ כבר התייחס לכך בעבר, בהקשר אחר של חנינות, וציין כי ״מקום בו מדובר בתפקיד [נשיאותי] שאין בו גרעין ממשי של שיקול דעת, חתימת הקיום אף היא נעדרת מרכיב של שיקול דעת והיא טקסית ופורמאלית בעיקרה״. המינוי של שופטים על ידי נשיא המדינה היא סמכות חובה ולא סמכות של שיקול דעת. כמו שלנשיא המדינה אין זכות וטו על חוקים.
פרופ׳ הנס קלינגהופר מאבות המשפט הציבורי, כתב את הדבר הבא: "האם שני חברי ממשלה אלה זה ראש הממשלה ושר המשפטים, יכולים לסרב לנשיא המדינה ולהימנע מלשים את חתימת הקיום?...לדעתי, התשובה תלויה במהות הפעולה של הנשיא. אם הנשיא חייב לעשותה לפי החוק, אם הפעולה היא, למשל, מינויו של שופט שוועדת המינויים המכהנת…הציעה אותו, הרי גם חובה היא לקיים את הפעולה בחתימת קיום״.
כל פרשנות אחרת תקנה לראש הממשלה לשר זכות וטו על מינוי שופטים על ידי נשיא המדינה לפי בחירת הוועדה לבחירת שופטים. וזה בוודאי לא עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה ועם עקרונות יסוד בסיסיים כמו הפרדת רשויות. הדבר הנכון למדינת ישראל הוא ששר המשפטים יגיע לטקס. יברך על המינוי ויגיד שיש בינו ובין הנשיא הנבחר חילוקי דעות עזים. ואז שהשניים ייפגשו, יגיעו להסכמות בנושאים השונים, ויעבדו יחד למען הציבור הישראלי.
התרעות פיקוד העורף