עומד לו נשיא ארצות הברית, האיש החזק בעולם, ומשמיע תוכנית שלקרוא לה מופרכת יהיה אנדרסטייטמנט. פינוי שקט של מיליון ושמונה מאות אלף עזתים והפיכה של רצועת עזה לקלאב מד. ואת הכל הוא אומר בנימה שלווה ומחויכת, על גבול המנותקת. ואתה צופה בכל זה ולא מאמין למשמע אוזניך. אבל העולם ממשיך להסתובב. ופתאום, הרבה אנשים דווקא מוצאים טעם בדברים. ומנסים לאתר מאחוריהם איזו תוכנית גדולה ומתוחכמת. ואז אתה אומר לעצמך - חכה רגע עם הביקורתיות. מדובר הרי באדם שהצליח להיבחר - פעמיים! - למשרה הרמה בתבל. כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. משהו שמן הסתם נשגב מבינתך. משהו שיש בו - מאחורי כל הטירוף הגלוי - היגיון.
כן, היגיון. זה מה שאני מחפש. כי מהרגע שבו עמדתי על דעתי, לימדו אותי שמאחורי כלל התהליכים המרכזיים בחיים עובר איזשהו קו הגיוני. סיבה ותוצאה. משהו שאפשר לנתח באופן שכלתני. ועל כן גם - ניתן לצפות מראש. כמובן, אנשים מתנהלים לפעמים גם באופן אימפולסיבי. ומאפשרים לרגש לגבור על השכל. ולכן עושים מעשים שהם לא... ובכן, הגיוניים. אבל בסופו של דבר, ההיגיון תמיד מנצח. לא בהכרח הטוב, כן? ההיסטוריה הרי מלמדת אותנו שלא פעם הרעים עולים לשלטון. אבל גם את זה ניתן לנתח בכלים הגיוניים. למשל, מדוע הנאצים עלו לגדולה וגו'. וכך, הצלחתי להגיע לגילי המופלג תוך שאני חש שחיי מתנהלים מתוך איזשהו היגיון בסיסי. מה שמקנה לי באופן טבעי ביטחון מסוים. כי כל עוד יש מאחורי הדברים היגיון, עדיין נשמרת לי בהם גם שליטה יחסית.
ואז אני חוזר לטראמפ. ועד כמה שאני מנסה למכור לעצמי נימוקים רציונליים (הוא סוחר נדל"ן. זו רק ההצעה הראשונית והקיצונית במכוון, כדי להגיע ליעד האמיתי שלו וכו'), עצמי עונה לי בבוז שאני סתם משלה את עצמי. שכל היומרות לפרש ולנתח את האיש הזה הן בבחינת ניסיון נואש להיאחז באיזשהו היגיון ישן וטוב. שכנראה חלף מהעולם.
וכך אני נזכר, לא בקושי רב, שההיגיון כבר לא גר כאן זה זמן מה. קחו למשל את 7 באוקטובר. חבורה של פראים ברבריים נכנסת לתוך יישובים אזרחיים, אונסת, רוצחת, חוטפת מכל הבא ליד. ועושה את כל זה ביודעה שהטבח הזה ימיט אסון גם על תושבי רצועת עזה וגם על ארגון חמאס. והיא בכל זאת הולכת על זה. ועוד לא כאקט מזדמן, אלא כפרי של תכנון מתמשך ומדוקדק, שבמהלכו השתמשו גם בכלים של היגיון, רק כדי ליצור את אחד המהלכים הכי לא הגיוניים שניתן להעלות על הדעת.
למרבה הצער, גם המשך העלילה - להבדיל אלף אלפי הבדלות - סבל מחוסר היגיון ניכר. מהרגע שבו נודע שמאות אנשים נחטפו לעזה, היה ברור לחלוטין שלא נוכל גם למוטט לחלוטין את חמאס וגם לשחרר את כולם. שהרי אלה שתי מטרות כמעט סותרות. ועדיין, בכירינו הוסיפו להכריז על “שתי מטרות המלחמה" בדרך לאותו “ניצחון מוחלט". מושג שכשלעצמו חורג מכל גבולות ההיגיון.
אחר כך נותרנו עם ממשלה שמציגה את עצמה כממשלה הכי לאומית והכי פטריוטית שכיהנה פה מאז ומתמיד, בשעה שבשורותיה יושבים נציגי החרדים שלא מוכנים להתגייס גם בשעת חירום לאומית קיצונית. מה שלא מונע מחבריה להשתלח בחברי אופוזיציה - כולל רמטכ"לים במיל' - על כך שהם פוגעים בביטחון המדינה. טענה בלתי הגיונית בעליל, שאיכשהו התרגלנו אליה.
ואז הגיע הגל הראשון של אנשים ש"לוקחים אחריות" על חלקם בטבח אוקטובר, כמו הרצי הלוי ויואב גלנט, אבל לא מוכנים להזכיר בכלל את המילה “אשמה" או להכות על חטא באופן אמיתי. ואז שר הביטחון הנוכחי, שעצם המינוי שלו חוטא להיגיון, נזף בראש אמ"ן על שהעז לבטא בפורום סגור דעה הסותרת את עמדת הממשלה. ובנקודה הזאת הבנתי באופן סופי שאו שאני איבדתי את ההיגיון, או שהעולם איבד אותו. כך או כך, אם אני מנתח את המצב באופן רציונלי, אני בצרות צרורות.
על הסכין
בהקשר הזה, הריאיון שנערך בפריים טיים של קשת עם יואב גלנט היה מתסכל ומכעיס עד מאוד. יש משהו באופן האיכרי והמחוספס שבו גלנט מדבר, שגורם לך לבטוח בו. לבדל אותו לטובה מיתר חברי הממשלה הנוכחית המתלהמים. אבל זו רק מעטפת. כי בשורה התחתונה, האיש שעמד בראש מערכת הביטחון שכשלה אנושות לא ביטא ולו שמץ של אשמה.
"גברים שבגברים" (לא אני תרגמתי!) היא סדרה צרפתית חדשה בנטפליקס, המציגה באופן קומי ארבעה גברים באמצע החיים, שמתקשים להתמודד עם השינויים במעמד הגבר המודרני. הנושא רחוק מלהיות מקורי (מדובר בעיבוד לסדרה ספרדית מצליחה), וגם הדמויות צפויות למדי. ועדיין, התוצאה חיננית וגם מצליחה לפעמים להצחיק באמת.
ועוד בנטפליקס - “הרציחות באורה" היא סדרת מתח שוודית חדשה. במוקד שלה שוטרת במשבר, איך לא, שמגיעה לאתר סקי כדי להירגע מבעיותיה אבל מוצאת עצמה בלב חקירה של רצח נערה מקומית. גם כאן, הקונספט מוכר לעייפה. ובכל זאת, נדמה שאף פעם אי אפשר לשבוע מהתערובת של נופים סקנדינביים, מתח בריא ודמויות מיזנתרופיות.