האחת, האם מערכת הביטחון, במבנה הנוכחי שלה, עונה על הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל בעת הנוכחית? מה במבנה של המערכת הזו, באופן פעילותה השוטפת, בשיטות המנויים וההכשרה הנהוגות בה, בהדרכה, בחלוקת האמצעים ובתכנון הצבאי - גרם לאסון?
השנייה היא עד כמה מערכת היחסים בין הדרג הפוליטי הממנה לבין הדרג הצבאי הממונה, מערכת מלאת חורים ובעיות שנבנתה במשך שנות דור, הובילה לכישלון מערכתי כה גורף? שאלה זו מחייבת בדיקה לעומק של סבך הבעיות שהתגלה בממשק בין שני הדרגים, לרבות שאלת הכפיפות של הדרג הצבאי למדיני וגבולות האחריות בין שני הדרגים, חוסר ההתאמה בין המעשה הצבאי ובין התכלית המדינית והליקויים בשיח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. בעיקר - עד כמה הדרג המדיני מימש, עקרונית ומעשית, את חובתו וזכותו להיות המפקד העליון של הצבא, ולא פחות חשוב מכך - עד כמה הצבא הבין או חרג מגבולות מעמדו כגוף מבצע.
כל אחת משתי השאלות הנוקבות הללו, אך השונות, מחייבת בירור מעמיק, שיטתי ויסודי באמצעות שתי וועדות חקירה נפרדות, עם הרכב אנושי שונה המותאם לאופי השאלה הנחקרת.
ליקויים מערכתיים יסודיים
הנחה היסוד שלי היא כי היעדר היערכות צבאית, ולו המינימלית ביותר, בטרם האירועים הקשים של שבעה באוקטובר, מהווה כישלון מערכתי עמוק. כישלון זה אינו תלוי באישיותו של ראש הממשלה באותה עת, או בחלוקת האחריות המיניסטריאלית. גם אם המערכת הייתה חולה, היערכות בסיסית הייתה יכולה, במידה רבה, למנוע את היקף האסון ותוצאותיו הקשות. העובדה שלא הייתה היערכות כזו מצביעה על ליקויים יסודיים במערכת, התובעים בדיקה מעמיקה. ללא חקירה כזאת נהיה אנוסים לחוות שוב אירועי משבר כאלה בעתיד הנראה לעין, כמו בסרט שחוזר על עצמו או במחזה אבסורד.
קדנציות קצרצרות שמביאות לחוסר מקצועיות
יש שורה שלמה של נושאים שמחייבים חקירה בהקשר זה: מבנה הצבא, תקצובו, חלוקת המשאבים בין שכר ופנסיות לבין בניית הכוח וההצטיידות, תפיסות הניהול וההפעלה של הצבא, התרבות הארגונית של צה"ל, ובעיקר - שיטת המינויים והקידום לתפקידים בכירים.
כל אחד מהנושאים הללו הוא כבד משקל, אבל מקוצר היריעה אתייחס רק לאחד מהם והוא שיטת המינויים בצה"ל. גם אם מנטרלים שיטות של "חבר מביא חבר", קליקות פנימיות (צנחנים לעומת גולני) ופוליטיקה פנים-ארגונית שאין מנוס ממנה כנראה, השיטה בבסיסה היא לקויה. קצינים בכירים משרתים קדנציות קצרצרות (כשנתיים בכל תפקיד) בתפקידים קריטיים, מבלי יכולת להתמחות באמת בגזרה הנתונה למרותם, רצים מתפקיד לתפקיד, ובדרך לרמטכ"לות אמורים לעבור במהירות בין תפקידי פיקוד בשטח לבין תפקידי מטה. כל זה כשקו הסיום הוא פרישה בגיל 55.
תהליך התמחות והתמקצעות דורש זמן, בוודאי הרבה יותר משנתיים. הרי איש לא מעלה על דעתו שרופא יגיע למומחיות לאחר שנתיים בתפקידו, או מדען יצליח לתפקד במעבדתו לאחר קדנציה כה קצרה. בשני המקרים מדובר בהתמחות הנמשכת בין 10-15 שנה לפחות. הוא הדין במקצועות אחרים. בכל תחום ותחום למקצוענות יש ערך ואין לה תחליף.
זו שיטה קלוקלת, פרי מורשת משנות ה-50' של המאה הקודמת שאבד עליה הכלח. כדי לתקנה נדרשת רפורמה עמוקה ויסודית, שתכלול הפרדה עקרונית בין תפקידי מטה ופיקוד בשטח עם מסלולי הכשרה שונים; הקצאת תקופות כהונה ארוכות יותר לתפקידים בכירים, במיוחד בגזרות רגישות, שתאפשר לצבור ניסיון ולפתח מומחיות; תוך בניית תוכניות בנות ביצוע שאותן ניתן להטמיע ולבקר. כמו כן, יש להקים אקדמיה צבאית שההכשרה בה תהיה של מספר שנים, בהתאם למסלולים נבחרים, כפי שזה נעשה באקדמיה, כאשר ההתמחות היא יותר ספציפית והרבה יותר מעמיקה וכשההתאמה נבחנת לתפקיד בכיר יותר זמן ועל ידי יותר אנשים.
היעדר ביקורת אפקטיבית על הדרג הצבאי
הסוגייה השנייה היא לא פחות חשובה ועקרונית משום שלהבנתי הן הדרג והן הדרג הצבאי לא הבינו את אחריותם וגבולות גזרתם, כל אחד בנפרד. הדרג הפוליטי, שהלך ונחלש עם השנים לטובת כוחות חזקים ממנו (מערכת המשפט, הבירוקרטיה, מערכות התקשורת והאליטות הכלכליות) לא עמד על מהותו כמפקד העליון של הצבא. הדרג הצבאי התעלם ממעמדו כדרג הכפוף לדרג המדיני כמבצע, שאמור לתרגם את האסטרטגיה הכוללת שמעצבת הממשלה לביצוע בשטח.
שוב ושוב הדרג הצבאי הפך לעומתי לממשלה, כשהוא קובע למעשה הן את האסטרטגיה והן הטקטיקה. באמצעות תפריטים מוכנים מראש, שמסלילים את הפוליטיקאים לתוכנית שהצבא מעדיף מראש, הצבא הצליח לאורך שנים להכפיף את הדרג המדיני לרצונותיו והעדפותיו. הדרג המדיני לעומת זאת, לא השכיל לפתח כלי מודיעין עצמאיים משלו ולהימנע מהתלות המוגזמת במידע המוגש לו על ידי הצבא, כך שיוכל לבקר באופן רציני ומעמיק את הערכות והתוכניות של מערכת הביטחון. כך למשל, ההסתמכות על אמ"ן כמעריך הלאומי הביאה לכישלונות צורבים, פעם אחר פעם, כאשר התוכניות לצמצום כוחות היבשה במשך יותר מ-20 שנה, שפגעו ביכולות המלחמתיות של הצבא, התקבלו ללא עוררין. את התוצאות פגשנו בפתיחת מלחמת "חרבות ברזל", כאשר לא היו לא תוכניות ולא היו כוחות. כך כשל הדרג המדיני בקיום ביקורת אפקטיבית על הדרג הצבאי במשך כל כך הרבה שנים.
שרשרת הטעויות של המודיעין
רצף הכישלונות של אמ"ן הוא מחריד ומה שמדהים הוא שהכישלונות הללו חוזרים על עצמם תחת ראשי אמ"ן שונים ובתקופות שונות. אמ"ן לא חזה את מלחמת ששת הימים, כשל לחלוטין בחיזוי מלחמת יום הכיפורים, לא צפה את ביקורו של סאדאת בירושלים, לא העריך נכונה את בואו של האביב הערבי ועוד כהנה וכהנה. דקה לפני שמובארק נאלץ לוותר על כסאו עוד העריך ראש אמ"ן דאז ולימים הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי כסאו יציב. זה קרה שוב וממש לאחרונה כאשר ראש אמ"ן העריך שלא נשקפת סכנה ממשית לאסד בסוריה סמוך לקריסתו.
המסקנה היא שישנם פגמים יסודיים בעבודת המודיעין, ששואב אליו משאבים אדירים של כסף והון אנושי. ויודגש - הכוונה למודיעין האסטרטגי ולא הטקטי.
ובנימה אישית - הייתה לי הזדמנות להכיר מקרוב את בכירי המודיעין בעת שנאבקתי יחד עם אחרים, במסגרת עמותת "ישראל למען הנגב", על העברת יחידות המודיעין של צה"ל לנגב. איך אומרים? "אורח לרגע רואה כל פגע". הייתי עדה לשילוב קטלני של יהירות, חשיבה קבוצתית וניתוק ממורשת צה"ל של מימוש משימות לאומיות.
להבטיח את ניתוק הצבא מהפוליטיקה
נחזור לשאלות המרכזיות שעימן תצטרך להתמודד ועדת החקירה: כיצד להבטיח את כפיפות של הדרג הצבאי לדרג המדיני, שהוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה המערבית המודרנית, והופר לא אחת. הוועדה תהיה גם חייבת לבדוק האם וכיצד ניצל הדרג הצבאי את הכוח שנזדמן לידו ועשה בו שימוש לא ראוי.
שאלה נוספת: כיצד להבטיח הפרדה בתפקודי הצבא והפוליטיקה כדי שהפוליטיקה תוכל לפקח על הצבא, תוך הדגשת ההיררכיה בין הגופים והידוק הפיקוח והביקורת. ובהמשך לזה, כיצד להבטיח את ניתוק הצבא מההתנהלות הפוליטית היום-יומית וכיצד ניתן לוודא שהוא שנעשת הפרדה לטובת האינטרס הציבורי, כך שהצבא יוכל לפעול ביעילות ותוך שמירה על אמון הציבור בו.
לבסוף, הוועדה גם תצטרך לנסח קוד התנהגות להתנהלות הממשק בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, מעבר לנאמר בחוק יסוד הצבא ולמסורת של ההתנהלות ביניהם. חוק יסוד הצבא מגדיר באופן כללי ואמורפי, כי "הצבא נתון למרות הממשלה", וכי "ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון", אך אינו מפרט מה כוללת כפיפות זו, מה היחס בין כפיפות למרות ומה מקומו של ראש הממשלה במארג יחסים זה. הדבר מצדיק בחינה יסודית של סוגיה קריטית ורגישה זו, מרמת העקרונות והערכים עד רמת הנהלים וכללי ההתנהגות הנדרשים. הוועדה תידרש להתייחס לשני הצדדים: למפקדי הצבא הבכירים ולראש הממשלה ולשרים.
הזדמנות לחשבון נפש
אם מתבוננים בעניין באופן מפוכח ורציונלי, מוכרחים להגיע למסקנה שאזרחי ישראל שילמו ומשלמים מיליארדי שקלים בשנה כדי לקבל חבילת ביטחון סבירה והם לא קיבלו אותה בשבעה באוקטובר. במונחי עלות-תועלת יש כאן כישלון מחפיר. מדובר כמעט על טריליון שקלים (!) במהלך שני העשורים האחרונים, ש-70% מהם הוקצו לשכר. יסלחו לי הקוראים, אבל מדובר במפלצת זוללת משאבים, שדאגה קודם כל להזין את עצמה ואת מקורביה במקום לדאוג לביטחון. אינני מזלזלת חלילה במאמץ הבלתי נלאה של מאות ואלפי החיילים והקצינים, שבגופם הגנו על ישראל במלחמה האחרונה, אלא בדרג הפיקודי הבכיר ובאליטה הביטחונית.
לכן, אירועי השבעה באוקטובר אינם מקרה בודד, אלא מהווים ביטוי לכשלים מערכתיים עמוקים המחייבים בדיקה מקיפה של כל הגורמים המעורבים. יש לראות באירועים הללו הזדמנות לחשבון נפש ולבניית מערכת ביטחון חזקה יותר, ערוכה טוב יותר לאתגרים העומדים בפניה.
אם לא נהיה חברה לומדת, המתחקרת את כישלונותיה בלי מורא, לא נוכל לשרוד לאורך שנים באזור כה עוין. למען ילדינו ונכדינו, אין לנו פריבילגיה שלא לענות על שאלות כה מרכזיות וכה נוקבות בחיינו הלאומיים.
התרעות פיקוד העורף