7 באוקטובר ייזכר כרגע גורלי בתולדות המדינה, רגע שבו קרסו כל הקונספציות לגבי שלום, ביטחון וחוסן לאומי.
מנקודת מבטי, כבת למשפחת עולים מאתיופיה, כאישה, כאם לשלושה בנים, כעורכת דין, כפעילה חברתית וכמש"קית תצפיתניות בסדיר בעזה וברפיח, האסון היה התגשמות נורות האזהרה שהבהבו לאורך השנים.
במהלך חיי חוויתי מאבק בלתי פוסק לגשר על הפערים שבין ערכי המסורת המקובלים בחיי הקהילה של יוצאי אתיופיה לבין אלה הרווחים בחברה הישראלית. נחשפתי לאפליה ממסדית, לאלימות משטרתית, להדרה חברתית ולחוסר צדק מתמשך כלפי אוכלוסיות מוחלשות – מיעוטים, זקנים, אנשים עם מוגבלויות וחסרי ישע – לצד אין־ספור מקרים בוטים וקיצוניים של השפלה, גזענות ואלימות במרחב הציבורי באין מפריע.
במשך שנים זעקנו מדם ליבנו למען כל מי שקולו נדם מהקהילה. התרענו על כך שהבעיה אינה בשיטה, אלא ביישום, ובמי שהפכו לפריבילגיה את הזכויות לכבוד, לצדק ולמוסר. במקום לזכות בסולידריות חברתית ובהכרה בצורך להגן על זכויות ה"עוטף והמגן האנושי" של הנורמות החברתיות המקובלות – נתקלנו בהתעלמות, ולעיתים אף בלעג, משל המאבק על הצדק והשוויון לילדינו היה מטרד. האכזבה הייתה גדולה.
כשהחלו המחאות בקפלן נגד הרפורמה המשפטית, היה נראה שזהו רגע מכונן לאיחוד מאבקים, לקיום שיח עמוק יותר על צדק, מוסר ושוויון. הרי אין כאן רק שאלה של "בעד או נגד", אלא דיון מהותי על מדינה יהודית ודמוקרטית, שאיבדה את הדרך, הערכים והמוסר.
ושוב, קולנו לא נשמע. ואז הגיעה השבת ההיא. כאב עצום ליווה את ההבנה שאולי לא זעקנו מספיק חזק, שלא הצלחנו לזעזע את הציבור בזמן. אך האמת היא שגם כאשר השטח בער, קולותינו נדחקו לשוליים.
ב־7 באוקטובר, אחוזת אימה ופחד מגודל האסון, נשבעתי: אם נשרוד, אתמסר לתיקון ולאמירת האמת בקול. מתוך המחויבות שלקחתי על עצמי ביום הארור ההוא, פעלתי להקמת תנועת לב"ה ("לא בשמיים היא") – מחזירים את כולם למרכז עכשיו. תנועה חברתית, שמטרתה יצירת חברה שבה לכל אדם, לכל קהילה ולכל מסורת יש מקום, חשיבות ומשמעות, מתוך ערבות הדדית אמיתית ותקווה להשבת ערכי הצדק והמוסר היהודיים למרכז השיח הציבורי.
אנחנו עם אחד, בעל מסורת עתיקת יומין המבוססת על תודעה היסטורית וערכי מוסר, צדק וערבות הדדית כאג'נדה לחיים משותפים בכבוד ובאחווה. ערכים אלה העניקו לנו חוסן מול אויבינו לאורך הדורות, ולקהילה שלי - את הזכות לממש את חזון השיבה לציון לאחר כ־2,500 שנות גלות, במסע רגלי שייזכר לדורות, מאתיופיה לישראל, דרך מדבריות סודן.
אז בעד או נגד? שחור או לבן? ימין או שמאל? דתיים או חילונים? אשכנזים או מזרחים? מרכז או פריפריה? די לשיח השטחי והמפלג. הרי מדינת ישראל היא פסיפס אנושי עשיר של תרבויות, מסורות ודעות. גורלותינו קשורים זה בזה. אם לא ניצור שיח עמוק, מכבד ומכיל – נתקשה להמשיך להתקיים כאן יחד.
מאז קום המדינה ועד 7 באוקטובר, במקום לאמץ את ערכי מסורת ישראל – נהגו בהם בביטול ובזילות, ולעיתים התכחשו להם עד לדחיקתם לשוליים תוך הותרת קרע וחלל עצום. מדינת ישראל מחקה את זהותה השורשית ושכחה את יסודותיה ואת המחויבות ההדדית בינינו. ישראל לא נועדה להיות רק יהודית ודמוקרטית, אלא גם מוסרית וצודקת. כיום, כשהזעקות נשמעות מכל שכבות החברה ואינן נחלת השוליים, זו ההזדמנות לתקומה.
הכותבת היא עורכת דין ופעילה חברתית
[email protected]