"מאמי איפה הגרביים שלי? אני מוצא רק צבעים שונים. טוב, דווקא זה אופנתי", שכנע את עצמו החסון שלי באחד הבקרים המוקדמים, בהם יצאתי לעבודה עם ציוץ הציפורים. "אמא, אין לי תחתונים בכלל, מה יהיה?", אמר עילי בטון סמכותי, שלרגע חשתי כאילו הוא הולך להעמיד אותי בפינה בגין חיפוש יתר.
מזל שאורי בת השלוש רק סירבה לכל מה שהצעתי לה מערימת הכביסה המשותפת לה וליהלי בן השנה, והתרצתה לבסוף כשהחליטה למעשה ללבוש את בגדיו, כי מסתבר ששנתיים הפרש בין אחים, עשוי לפתור סוגיות אופנה עמוקות על הבוקר, בהתקף טנטרומים, שהצעקה יפה לו.
זה הזמן לכתוב את הדברים הבאים על שלט חוצות באיילון: "כביסה, פשוט תהיי תמיסה!". אנא העלמי מחיי באותה מהירות נטולת גינונים ומלאת ריחות כפי שנכנסת, את פשוט מטלה לא רצויה בעליל.
יש לציין שיחסיי עם סוגיית הכביסה ידעו עליות ומורדות לאורך השנים, החל מחיי העצמאיים, כשעברתי לעבוד באילת ולעשות עבודה מועדפת לאחר השחרור. אז הייתי בגפי, ובימים החופשיים.
מהעבודה הסיזיפית של משמרות ימים ולילות בקבלה במלון הכל כלול (עליו אפשר לעשות טור בנפרד), זכיתי להתייחד עם מכונות הכביסה התעשייתיות בבית ישרוטל האהוב, שם היו מגורי העובדים. גם זכיתי לראשונה, להכניס אסימונים למכונה, וכמו בהגרלת הלוטו, לחיות על הקצה ולא לדעת לעולם באיזה מצב תצא הכביסה.
היינו יושבים מספר חברים ליד המכונות ומהמרים על תוצאות ההגרלה המשעשעת: האם היא תצא מקומטת, קרועה, או שאולי סוף סוף יקרה הנס והיא פשוט תצא במצב סביר פלוס ניחוח יסמין. כבר אז פחות התחברתי לפורמט, וגם כשהוא עבר מטמורפוזה בדמות מגוריי בתל אביב בשכונת ביצרון המגניבה לפרקים.
אז, הייתה תקופת מגורים עם הגרוש והבאת הכביסה פעם בשבוע מוצקינה לאמא (כי מכונת כביסה בדירה מחולקת באבן גבירול זה אוברייטד).
משם, נישואים קצרים ושנאה תהומית מתמשכת לפעילות הבלתי פופלרית, שהשתדרגה מעט בזכות תינוק מהמם שנולד, וגרם לי להתאהב בכל משולש הכביסה הקדוש: מיון ומכונה, הוצאה ייבוש ותלייה ואפילו הצלע השנויה במחלוקת, הלוא היא -
קיפול הכביסה.
עם הזמן והגירושים והמגורים עם עילי המהמם שלי, הכביסה הצטמצמה לממדים פחות מאיימים, כי היינו רק שנינו. ועדיין, אמא שלי נשאה ביד רמה במשרה המפוקפקת. והיום, כשאנו חמש נפשות בבית, אני כל יום מזכירה לעצמי לנשום עמוק, ומזכירה לעצמי מנטרות מעודדות ש"בית מבולגן הוא בית מלא חיים", ושיום אחד אני אעלה על השיטה של תקתוק הסלים, מיונם, כיבוסם ואפילו אבין איך לא הורסים אותם כשאפעיל את המייבש, ומעל לכל אצליח להגיע למצב בו אני נהנית מהקיפולים - כי כשהבגדים יחזרו לארון, הם אשכרה יחזרו לארון מסודר, ולא לארון שנראה שצריך איפוס בעצמו.
מעל לכל, אני מאחלת לעצמי שיום אחד יהיה לנו בית קצת יותר גדול, עם חדר שמיועד לבלגן כביסה נצחי שאפשר להתחבא בו, כשרוצים להיעלם משאלות GPS לפרקים ונחים בו, ושיום אחד כל יושבי הבית לא יצטרכו וויז כדי למצוא כל דבר ואולי סופסוף אפסיק חצי להתנצל בפני חברים הבאים בשערינו: "איך אתם עם כביסה בסלון? דווקא היום היא חברותית ותשמח לראותכם".