כאשר אנו מסתכלים על חובותיה של הממשלה ביחס לחטופים והמאמצים לשחררם, המקרה נראה על פניו מורכב למדי. קיימת התנגשות בין החובות הפוזיטיביות של המדינה להגן על שלום הציבור, על חיי החטופים ועל חיי החיילים, ועל הדרג המדיני מוטלת החובה לאזן בין החובות הללו. כל עוד השיקולים שעומדים בבסיס החלטות הממשלה הם סבירים ומידתיים, שיקול הדעת הוא פוליטי לחלוטין ואין מקום להתערב בו.
עם זאת, ככל שהזמן חולף מתברר שההישגים הצבאיים הגיעו למיצוי, אך מצב החטופים שעדיין נמצאים בעזה הולך ומחמיר. כוחות הביטחון הנלחמים ומחרפים נפשם למען בטחון ישראל הצליחו להציל מספר בודד של חטופים באמצעים צבאיים, ולעומת זאת ישנה כמות משמעותית של חטופים ששוחררו חיים דרך ההסכמים.
יתרה מכך, ההתעקשות של שרים וחברי כנסת להתבטא ולהתנהל באופן שמוביל, הלכה למעשה, לא רק לסיכולו של שלב ב׳, אלא גם לסיכון יישומו המלא של שלב א׳ (כפי שאנחנו חווים ממש בימים אלו), מהווה לדעתי הפרה בוטה של חובתם לפעול למען שחרור החטופים.
על הממשלה לעשות הכל בשביל לשחרר את כל החטופים באופן מיידי כבר בשלב הנוכחי, ולא לדחות את השחרור עוד ועוד לשלב ב׳ שאולי לא יתקיים ומעבר לכך. כל עיכוב כזה מסכן באופן משמעותי את חיי החטופים ומהווה הפרה בוטה חובת המדינה להגן ולשמור על זכותם לחיים.
התרעות פיקוד העורף