בציבוריות הישראלית התקבעו “דיברות" חדשים, שעוצמתם המוסרית והערכית משתווה לעוצמתם של עשרת הדיברות. אחד הברורים שבהם הוא שחרור חטופים. במהלך המלחמה הנוכחית נוצר והתגבש קונצנזוס שכולל את רוב חלקי האומה, על כך שיש להביא לשחרור החטופים.
תמונותיהם של שלושת החטופים שחזרו בשבוע שעבר חיברו בזיכרון את שורדי השבי עם שורדי מחנות הריכוז, והדרישה להביא לשחרור החטופים הנותרים הפכה לדרישה לאומית. העובדה שמצבם של משוחררי אתמול קצת יותר טוב אינה משנה דבר, ויש לשאוף לשחרור כולל בהתאם לאולטימטום של טראמפ, בראשית השלב הבא.
ראש ממשלה רשאי לומר שמטרת המלחמה – השמדת כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס – לא הושגה עד כה, ושרוב החטופים החיים הוחזרו, ולכן הוא מחדש את המלחמה גם במחיר חייהם של החטופים שנותרו בשבי. זו החלטה לגיטימית, ממש כפי שהחלטה על כיבוש מחדש של הרצועה, שבמהלכו ייהרגו קרוב לוודאי עוד עשרות רבות של חיילים, היא לגיטימית. אך במקרה זה תתנגש ההחלטה עם הדיבר של החזרת החטופים ועם הקונצנזוס שהתגבש בעם בעניין זה.
גם להפקרת החטופים שנותרו בשבי וגם לאי־מיטוט חמאס יש השלכות עתידיות כבדות משקל. הפקרת החטופים תיצור מצב שבו נפגמת קשות ואף נפרמת הלכידות החברתית שהחלה להירקם מחדש אחרי 7 באוקטובר, וייווצר אי־אמון בין הלוחמים ובין המדינה. להשארת חמאס ככוח צבאי וכגוף השולט בעזה יש השלכות הרסניות מבחינת האתוס הערבי והרצון להילחם בישראל: גם אחרי ההרס וההרג העצומים שחוללנו בעזה, 7 באוקטובר בתודעה הערבית הוא יום ניצחון היסטורי.
העזתים אומנם סובלים היום קשות מתוצאות המלחמה, אבל השארת חמאס כריבון תמזער בזיכרון הערבי את המכות שספגו ותעודד את שכנינו לנסות את כוחם בחידוש ושכלול 7 באוקטובר (לא פרימטר של 750 מטר בעזה ולא צבא לבנון בסמוך לגבול הצפון ימנעו זאת).
הודעה כיום על חידוש הלחימה גוזרת את גורלם של החטופים שנותרו בעזה. גם אם נצליח להדביר את חמאס – וזה עדיין בסימן שאלה – נשלם בקרע פנימי ובשבירת האתוס הלאומי.
יש דרך יחידה ליישב בין שתי המטרות הסותרות: על ממשלת ישראל להודיע שבתום שלב ב’ ותמורת החזרת כל החטופים, צה"ל יצא מהרצועה, המלחמה תסתיים ורבי־המחבלים ישוחררו, כפי שסוכם. בשל מצבם של החטופים יש לדרוש את יישום שלב ב’ במהירות האפשרית, ובפעימה אחת, דבר התואם את דרישת טראמפ.
מיד אחר כך יועמדו לדין מחבלי הנוח’בה שיש נגדם ראיות חד־משמעיות לביצוע מעשי רצח ואונס, וייגזר עליהם גזר דין מוות, שיבוצע לאלתר. התוצאה הוודאית תהיה ירי רקטות מעזה, אשר יצדיק את כיבוש הרצועה. בלי החטופים במנהרות, העיר עזה ומחנות המרכז ישוטחו. חמאס יוכרע. המחבלים המשוחררים יחוסלו. יש דרך למנוע את החטיפות הבאות ואת המחיר הגבוה שמשולם עבור שחרור חטופינו. החוק הישראלי מאפשר הטלת עונש מוות על מחבלים.
הפרקליטות הצבאית (והאזרחית, כשזה מגיע לפתחה) נמנעות מלדרוש זאת. כך מתקיים האבסורד שבו מחבלים שאחראים למותם של ישראלים רבים יושבים בכלא במספר רב של מאסרי עולם ומצפים לשחרורם בעסקת חטופים, והמחבלים שבחוץ מתכננים ומבצעים חטיפות אלה. כל זה יכול להשתנות ברגע שבו מחבל שרצח, ובוודאי אם רצח יותר מישראלי אחד, יוצא להורג.
ספק אם חמאס יחטוף ישראלים בתמורה לאסירים מדרג נמוך. בעבר המלצתי להטיל עונש מוות אך להשהות את ביצועו, ולבצעו אם ייחטפו ישראלים. הדבר ישמש שוט שיגרום למחבלים להימנע מחטיפות.