כהיסטוריונים החוקרים את נושא השואה, אנחנו יודעים למצוא את ההבדל שבין טרגדיה וקטסטרופה ובין “שואה" – המונח שהוקצתה עבורו מילה מיוחדת בלקסיקון. אבל כשראיתי בשבוע שעבר את שלושת החטופים, אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי, מובלים אל המסדר המביש של חמאס כשהם שדופים, תשושים ומבוהלים, נפלטה לי המילה מהפה ודמעות הציפו אותי בלי שליטה. מראות ה"מוזלמן" שלא חשבנו שנראה עוד היכו בנו בבטן הרכה.
לאחר שחרורם של שלושת החטופים אתמול, סשה טרופנוב, שגיא דקל־חן ויאיר הורן, המחשבות הן על מצבם של החטופים שנותרו בשבי חמאס. מי יודע באיזה מצב יצאו הבאים בתור, מי יודע אם יהיו בכלל באים בתור, שישוחררו. טרם החלו הדיונים על השלב השני של העסקה, ולמשלחת המשא ומתן שיצאה לדוחא לא היה מנדט לדון בפרטי השלב השני. בינתיים, חווינו שבוע מורט עצבים כשחמאס הודיע על השהיית המשך שחרור החטופים, והנשיא טראמפ, שהזדעזע ממראה השבים, אמר “אם כל החטופים לא יגיעו עד שבת יש לבטל את הפסקת האש".
האיום על חמאס משדר אולי עוצמה, אך הוא חרב פיפיות. על ארגוני טרור לא עובדים איומים כאלה, ואם כן, אז רק לכיוון ההפוך. כוונתו של טרור היא לזרוע פחד והרס, וזה מה שחמאס עושה, גם כשהוא מתאכזר לחטופים עד הרגע האחרון. בנוסף, האיום של טראמפ מתגלגל לפתחם של סמוטריץ’ ובן גביר המבקשים להמטיר אש על הרצועה, כשהמחיר – גורל החטופים – הוא כנראה נזק משני מבחינתם.
כלומר, האמירה של טראמפ יכולה לשרת אינטרסים של גורמים בממשלה המבקשים להמשיך עוד ועוד את המלחמה, שכן כל עוד יש מלחמה – יש ממשלה. נפלא לדעת שיש לנו גב חזק מארצות הברית, אבל המלחמות הן שלנו, החטופים הם שלנו ואת המחיר אנחנו משלמים.
חייבים להביא לשחרור מיידי של כל החטופים בשלב א’, ומיד לעבור לשלבים ב’ ו־ג’ ולהביא לשחרורם של כולם במכה אחת, ולא בטפטופים. הממשלה חייבת להשיב את כולם הביתה – ועכשיו. זמן להמשך הלחימה יהיה אחרי השבתם. אין זמן למשוך. אם יש מישהו בממשלה שחושב שיש לו זמן למשוך, שיביט לשבים השדופים בעיניים ויאמר להם זאת. נראה אותו.