המציאות הביטחונית באזורנו ממשיכה לאתגר אותנו. ההידרדרות הביטחונית בטול כרם, הסמוכה כל כך לכפר יונה, אינה דבר חדש. עושה רושם שלא למדנו מאירועי 7 באוקטובר.
כתב “מעריב”, אבי אשכנזי, התייחס לכך בטור נוקב שפורסם ביום שלישי שעבר (4.2.2025) ואני חותם על כל מילה בו. צה״ל ממשיך לעשות בטול כרם ובג׳נין בדיוק את מה שעשה כל השנים. מחבלים נהרגים ותחתיהם קמים אחרים, ואנו, ביישובים הסמוכים לגדר ההפרדה, ממשיכים למגן את עצמנו עם כיתת כוננות ואמצעי הגנה ומתפללים שדבר לא יקרה.
אני, כראש העיר כפר יונה, שואל: עד מתי?
עד מתי תמשיך מדינת ישראל להתמגן במקום שהאויבים שלנו יצטרכו להתמגן? עד מתי תמשיך מדינת ישראל להתייחס לקו התפר כאילו היה קו החוף במקום לשנות טרמינולוגיה שתביא גם לשינוי מציאות, ותתייחס לקו התפר כאל גבול שמצידו השני שוכן אויב מר ואכזר?
אם חפצי חיים אנו, ואיננו רוצים להיות מופתעים מעוד 7 באוקטובר, אזי שינוי המציאות בקו התפר חייב לקרות באופן מיידי. השינוי חייב להיות בראש ובראשונה תודעתי, דהיינו, להבין שמדובר בקו גבול שמצידו השני ישנו אויב הרוצה בהשמדתנו.
להלן מספר צעדים מחויבי המציאות, כפי שאני רואה אותה: במלחמה מול חיזבאללה הגיעה מדינת ישראל לשיאים טכנולוגיים חדשים וחדרה לקודש הקודשים של האויב. מכאן, שיש ביכולתנו – ואנו חייבים - לסגור את צינור החמצן הכלכלי שמזין את אויבינו בטול כרם, ג’נין וכיו”ב במאות מיליונים למשכורות, להתחמשות ולתעמולת השנאה.
הצבה קבועה של גדודי שריון וחיל רגלים על טנקים ונגמ”שים בצידה המזרחי של הגדר, ללא קשר לקיומה של פעילות מבצעית בתוך טול כרם וג’נין; הקמת חמ"ל משותף והעמקת שיתוף הפעולה עם היישובים הסמוכים, כדי להבטיח רציפות ביטחונית אזורית; הקמת צוות של עשרה חיילים אשר ישהו באופן קבוע בכפר יונה; חיזוק שיתוף הפעולה עם צה”ל ומשטרת ישראל כדי להבטיח תגובה מהירה לכל אירוע חריג.
כל אלו יחד יהוו מצד אחד גורם הרתעה משמעותי ומסכל טרור, ומצד שני, יקנו תחושת ביטחון ויאפשרו תגובה מהירה ביותר, אם חלילה יקומו עלינו אויבינו.
הכותב הוא ראש עיריית כפר יונה