בטרם ייגרם נזק נוסף: חייבים לעצור את משפט נתניהו | זלמן שובל

יש להפסיק לאלתר, או לפחות לדחות, את משפט נתניהו בטרם ייגרם נזק נוסף. יש שמכנים את המשפט פארסה, אבל נכון יותר לראות בו טרגדיה ועלבון לשכל הישר. נתחיל בכך שבשום מקום בעולם הדמוקרטי והנאור אין מעמידים את ראש המערכת השלטונית המכהן, נשיא או ראש ממשלה, למשפט בבית משפט, בין שעל פי חוק מפורש ובין שעל פי נוהג מקובל. בצרפת, לדוגמה, קיים חוק שאומר בפשטות “הנשיא נהנה מחסינות בזמן כהונתו ואי אפשר גם לחייב אותו להעיד במשפט".

מה שרלוונטי עוד יותר למשפט ראש הממשלה הוא הכלל המשפטי בארצות הברית, שמפרט ומנמק בבהירות מדוע אין להעמיד את מי שעומד בראש המערכת השלטונית למשפט פלילי בזמן כהונתו: “אין להגיש כתב אישום נגד נשיא מכהן מאחר שזה היה מונע ממנו, בניגוד לכלל החוקתי, למלא את תפקידיו כמי שעומד בראש הרשות המבצעת". כדי למנוע טעויות או חריגות, גם נקבע חד־משמעית ש"הסמכות להדיח נשיא מכהן היא של הקונגרס בלבד", כלומר, לא של בתי המשפט או של כל גורם אחר במערכת המשפטית.

בארצות הברית קיים אומנם מוסד ההדחה, ה"אימפיצ'מנט", שמעניק לבית הנבחרים את תפקיד התובע ולסנאט את זה של השופטים, כשנשיא בית המשפט העליון שנוכח בתהליך ממלא תפקיד טכני של סדרן. שופט העליון רנקוויסט שמילא תפקיד זה בהליך ההדחה של הנשיא קלינטון (שלא צלח) הגיב על עצם הרעיון שייטול בהליך תפקיד פעיל באמירה הומוריסטית: “לא עשיתי דבר, ועשיתי זאת היטב". בישראל ובמשטרים פרלמנטריים אחרים אין אומנם מוסד “אימפיצ'מנט", אך הפרלמנט יכול להדיח ראש ממשלה מכהן, עם כל ממשלתו, בהצבעת אי־אמון. בכך מושגת אותה תוצאה ונשמרת ההפרדה הנכונה בין הרשויות.

ראוי להדגיש בהקשר זה את ההסבר שבחוק האמריקאי, לפיו אין למנוע ממי שעומד בראש המערכת השלטונית למלא את תפקידיו. בישראל, כיום, תפקידים אלה כוללים את ניהול המלחמה, את המאמצים להחזרת החטופים, את המאבק בגרעין האיראני, את המערכה המדינית המאתגרת — שלא לדבר על בעיות פנים סבוכות. בחשבון פשוט, מבחינת הזמן, כל שהות של ראש הממשלה בבית המשפט נעשית על חשבון המטלות הלאומיות שלו, וזה עוד כשבמסדרונות החשוכים של האג והאנטישמים בכל העולם זוממים להפיל לא רק את נתניהו אלא את מדינת ישראל כולה. אין להלין על בית המשפט או על השופטים שמנהלים את המשפט, אלא על עצם קיומו.

כדי לא להתבלבל, משפט נתניהו איננו משפט פוליטי בנוסח המשפטים הפוליטיים בברית המועצות ובגוש המזרחי בזמנו, אך מרחפים מעליו יותר מדי צללים פוליטיים מכדי שחברה דמוקרטית תוכל להתייחס אליהם בשוויון נפש. בין הצללים האלה, סמיכות הזמנים המאולצת בין הגשת כתבי האישום לבחירות לכנסת, ההתבטאות של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך ש"ציפינו שנתניהו יתפטר עם הגשת כתבי האישום", שיטפון ההדלפות מהמשטרה ומהפרקליטות, התבטאויות החוקרים כלפי העדים במשפט שלפיהן המטרה היא “להפיל את נתניהו" ועוד.
לא אתייחס לטיב האישומים כי אינני משפטן, אך נראה שרבים מהם, ובפרט אלה המתייחסים לנושאים כמו המאמץ של נתניהו, כשל כל פוליטיקאי בעולם, לזכות בתקשורת חיובית, נראים לרבים מופרכים או מצוצים מהאצבע.

מערכת המשפט והעוסקים בה היו בעבר לתפארת ישראל בכל העולם. לא עוד. המערכת יכלה לשתות מבאר קולחת של מקורות — החוק האנגלי המקובל, החוק העברי ואפילו העותמאני — וזה אפשר לה עושר וגיוון נדירים. אך תכונות אלה אינן באות היום תמיד לידי ביטוי במערכת המשפט, לרבות בבג"ץ, שאיננו חס, לדעת רבים, על הפרדת סמכויות נאותה בינו ובין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. בנוסף, פוגעים במערכת המשפט מה שנראה כגרירת רגליים בבתי המשפט והשערוריות החוזרות ונשנות בלשכת עורכי הדין.

לא מעטים בתחומי המשפט והמנהל הציבורי עמדו מזמן על הצורך ברפורמות במערכת המשפט, אף שלאו דווקא על פי ההצעות של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן. אמינות מערכת המשפט היא אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי, וירידת האמון בה, בין היתר כתוצאה מההפיכה המשפטית של השופט אהרן ברק, היא סכנה ברורה ואמיתית מבחינה זאת.