הצעת החוק שמובילים שר המשפטים יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן לשינוי דרך בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים היא המשך ישיר ומסוכן של המהפכה המשטרית שהם מנסים להוביל בישראל מאז ינואר 2023. המטרה של לוין ורוטמן ברורה – להשתלט על מינוי נציב התלונות על השופטים ולהכפיפו לממשלה.
כיום, נציב התלונות על השופטים ממונה בהסכמה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון. לפי ההצעה הקודמת של ח"כ רוטמן, בחירת נציב תלונות על שופטים תיעשה על ידי הכנסת, שבה כמובן יש רוב למפלגות הקואליציה. לפי ההצעה החדשה, תוקם ועדה בראשות שר המשפטים שתהיה אחראית למינוי ובה יהיה רוב לקואליציה.
לכאורה מדובר בתפקיד אפור שאינו משמעותי, וקשה להבין ממבט ראשון על מה המהומה. אך למעשה מדובר במוסד רב־עוצמה, שיכול בקלות לחולל מסע ציד כנגד שופטים שאינם "מתיישרים" עם השלטון.
שימוש במנגנוני משמעת וביקורת על שופטים ידועים ככלי פוליטי אפקטיבי לדיכוי שופטים ולריסון מערכת המשפט לטובת הרשות המבצעת. כך למשל, בפולין, אחד הכלים המרכזיים שבהם השתמש השלטון לפגיעה בעצמאות מערכת המשפט, היה יצירת מנגנון משמעתי ייחודי לשופטים, שהפך לכלי שליטה פוליטי.
ממשלת פולין הקימה את לשכת המשמעת לשופטים, גוף שתפקידו לפקח ולהטיל סנקציות על שופטים. הלשכה אוישה בשופטים שמונו על ידי הרשות המבצעת, מה שהוביל לכך שהפכה במהרה לכלי לנקיטת צעדים נגד שופטים שהביעו עמדות עצמאיות או שהתנגדו לרפורמות השלטון.
ללשכה ניתנו סמכויות רחבות, כולל האפשרות להשעות שופטים, להורידם בדרגה ואף לשלול מהם חסינות. בפועל, שופטים רבים שהעזו לבקר את הרפורמות הממשלתיות, לשאול שאלות על תקפותם החוקית של החוקים החדשים או להפנות סוגיות לבתי משפט אירופיים, הפכו למטרות להליכים משמעתיים.
השלכות השימוש במנגנון זה היו דרמטיות: שופטים החלו לצנזר את עצמם מחשש שייפתחו נגדם הליכים משמעתיים, מערכת המשפט נחלשה, והאפשרות לביקורת אפקטיבית על פעולות הממשלה צומצמה.
האיחוד האירופי מתח ביקורת חריפה על לשכת המשמעת, וקבע כי מדובר בגוף שפוגע בעצמאות מערכת המשפט ובשלטון החוק. בשנת 2021, בית הדין של האיחוד האירופי קבע כי הלשכה מפירה את חוקי האיחוד, אך ממשלת פולין המשיכה להתעקש על קיומה, תוך ניסיון מתמשך למנוע מבתי המשפט להתערב בענייני הממשלה. רק בהמשך, בעקבות רצונה של פולין לקבל תמיכה כספית מהאיחוד האירופי, בוטלה לשכת המשמעת שהקימה הממשלה.
ההצעה של ח"כ רוטמן והשר לוין, אשר מבקשת להעביר את הסמכות למינוי נציב תלונות הציבור על שופטים לידי הרשות המבצעת, יוצרת סיכון דומה. כיום, הנציב נבחר בהליך המאזן בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, מתוך הבנה שתלונות נגד שופטים אינן יכולות להיות מנוהלות בידי גורם שמשרת אינטרסים פוליטיים. אך שינוי ההליך, כך שהממשלה תקבל שליטה ישירה על המינוי, עלול להוביל למצב שבו נציב התלונות לא יהיה שומר סף עצמאי, אלא שליח של השלטון, שיוכל להפוך את המנגנון לכלי לרדיפת שופטים.
מטרת רפורמות מסוג זה אינה בהכרח להדיח שופטים, אלא להטיל עליהם אימה ולגרום להם לצנזר את עצמם. שופטים שיידעו כי תלונה עליהם תטופל על ידי נציב שתלוי בממשלה, עלולים להירתע מלפסוק נגד האינטרסים של השלטון. בדיוק כך קרה בפולין: פסיקות עצמאיות הפכו למסוכנות, והשופטים הושתקו.
ההיסטוריה מלמדת שברגע שמערכת המשפט מאבדת את עצמאותה, נסללת הדרך לשלטון ריכוזי. ישראל עדיין רחוקה מהמצב בפולין, אך הצעות חקיקה כמו זו מסמנות כיוון מסוכן. שמירה על עצמאות הרשות השופטת אינה עניין של ימין או שמאל – היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה מתפקדת.