"נראה שאין עוד פוליטיקאי שטעיתי בעניינו כמו יאיר לפיד", מודה דרוקר, ועובר לתיאור ההישגים שכולם שבו והפתיעוהו, ומשם מדלג היישר לתיאור המבוי הסתום דהיום: "13 שנה לאחר שנכנס לזירה הפוליטית והיה שר האוצר, שר החוץ וראש הממשלה, נדמה שלפיד שוב יזדקק לקסם גדול, כדי שהפעם לא יגיע המסע הפוליטי שלו לקיצו".
למזלו, לציבור שלו אין כמיהה מיוחדת לנאומים אופוזיציוניים אמינים הבאים מדם הלב. הוא מחפש מנהיג יוזם שפועל לקידום עניינים החשובים לו. לפיד יכול לפרוח בתפקידים ביצועיים. הצטרפות לממשלה רחבה בצומת היסטורי גורלי תהיה ההימור של חייו הפוליטיים.
אלא שעד כה כיוונו אותו האינסטינקטים הפוליטיים המחודדים שלו נגד התפייסות עם הימין בואך ממשלת אחדות. אבל הקשבה דרוכה לרחשי הלב התת־קרקעיים של הציבור עשויה לגלות לו ששעת ההבשלה מתקרבת.
היום המצב שונה. הזעזוע פוקח העיניים שישראל ספגה, לצד הגאווה על ההישג בשורה התחתונה של המלחמה, פותחים חלון הזדמנויות להתמודדות מאוחדת עם שעת החסד ההיסטורית לכונן הסדרים חיצוניים ופנימיים לדורות.
למשל, כינון חוקה בהסכמה על פי הצעת ועדת משפטנים מוסכמת, שתכין אלטרנטיבות לדיון והכרעה בכנסת או במשאל עם. וגם - מו"מ הוגן וכן, בלי חרבות על הצוואר, משום כיוון בנושא הגיוס, וכינון ועדת חקירה אמינה ומקובלת על הכל, שתבחן את כשלי אסון שמחת תורה במטרה למנוע את הישנותם, ותותיר את הסקת המסקנות האישיות לראשי זרועות הביטחון לגבי אנשיהם - ולציבור הבוחרים לגבי אישים פוליטיים.
מי שיוביל את האלטרנטיבה של המרכז־שמאל בבחירות הבאות ייקרא ככל הנראה יאיר. ללפיד יש שני יתרונות מובנים: מפלגה פעילה ועדכנית, והיותו ממותג כמרכז־שמאל ולא שמאל־מרכז.
זאת, אם רק ירהיב עוז להתגבר על טראומות העבר מימי אבא טומי ומלחמות רון לוונטל באברהם פורז, ולהכריז על בחירת הרשימה לכנסת על ידי כלל חברי יש עתיד.
קרב שוקן בשוקן
שוקן מרחיק לכת וקובע: "אני חושש שהעיתון, כמו המחנה הליברלי כולו, הולך ומסתגר בתוך עצמו ומתייחס לקוראיו כילדים שיש להגן עליהם מצריכת דעות 'מזהמות' מבחוץ... מי שמאמין בצדקת דרכו לא נרתע, ואף חותר להעמיד אותה למבחן הביקורת. מי שמאמין בצדקת דרכו, מקפיד (אבל באמת) להתמודד עם טיעונים הזוכים לתמיכה בציבורים גדולים מבלי ליצור קריקטורות דמוניות של יריביו, ומבלי לשגות באשליה שאם הדברים לא יופיעו בעיתון, הם ייעלמו מהעולם".
רבים ממקדשי חופש העיתונות ייחלו להתעוררות כזו לנוכח דעיכתו של עיתון "הארץ", מאז החליט עמוס שוקן באקט דון קישוטי להפוך את "הארץ" מ"עיתון לאנשים חושבים" לעלון פוליטי שהוא משהו בין דף מסרים לסידור תפילה.
נראה שלשיטתו של אלוף בן, דעותיהם של מחצית אזרחי ישראל - ובכללם רוב הציבור היהודי - אינן ראויות לפרסום, כי בעצם הפרסום יש משום מתן לגיטימציה לדעות הפסולות הללו, ומסתבר שדוד שוקן לא הגזים כשכתב במאמרו כי "ספק אם הטקסט של סבי, גרשום שוקן, על זכותנו להתיישב בארץ היה מפורסם ב'הארץ' כיום...".
שפט והרשיע
על כל פנים, עצם אפיון הייעוץ התדמיתי לקטאר על ידי פלדשטיין כבגידה במולדת נראה הזוי: מול חוסר סבירותה של התזה המייחסת לפלדשטיין כוונה פלילית לבגוד במולדת לטובת קטאר, סבירה בהרבה ההנחה שלצורך הלבנת עצם גיוסה של קטאר למשימת שחרור החטופים, מצא לנכון מישהו לנסות להציג את ההסתייעות מעוררת החלחלה בקטאר כמקבילה להסתייעות בשווייץ או שוודיה להצלת רבבות רבות של יהודים, בזכות הניטרליות הבלתי נתפסת מבחינה מוסרית, בין היטלר לדמוקרטיות המערביות.
אבל איזו מילה יכולה להתחרות ב"בגידה" לצורך שרבוב נבזי המעניק עומק לאזכור פשעם החמור של יונתן אוריך, שרוליק איינהורן ופלדשטיין, שהעזו לפעול בנחישות להזמת עלילות שקר והדלפות זדוניות נגד ראש הממשלה, כאילו הוא מכשיל במתכוון עסקה לשחרור החטופים.
התרעות פיקוד העורף