אין יום בלי מהדורות חדשות, מבזקים, עדכונים או פושים על מצבם של החטופים, ראיונות עם משפחותיהם, סיפורים מחרידים של החטופים ששבו על ההתעללות שעברו בשבי ועל מצבם של החטופים החיים שנותרו מאחור.
חיות בינינו יותר מ־800 משפחות שאיבדו את בניהן ובנותיהן, הלוחמות והלוחמים, במלחמה. אני כותבת בזהירות שחלק מבני המשפחות, בצד השמחה האמיתית על שובם של כל חטופה וחטוף, חשים קושי רב נוכח העיסוק המוגבר והמוצדק בחטופים והיקף הסיקור. כואב להם על כך שלתחושתם - גבורת ילדיהם שנהרגו הושארה בצד, שלא לומר נשכחה.
כאשר אירע אסונם כמובן שדווח בתקשורת על נפילת יקיריהם: שם הנופל ותמונתו בטלוויזיה, כתבה עליו וסיקור הלווייתו, ריאיון עם המשפחה בסמוך לנפילתו - ומאז כמעט כלום. ליבם אינו כבד בשל השבת החטופים, להפך, הם פשוט חשים שהעובדה שבזכות הלחימה של בניהם מתאפשרת העסקה הזו עומעמה, וכמעט שלא ניתן לה ביטוי.
הסיפורים נשכחו וגם הנופלים. אין מטה וולונטרי או רשמי שמשפחות הנופלים יכולות להישען עליו ושתפקידו להשאיר את הלוחמים בתודעה הציבורית על בסיס יומיומי. גוף כמו מטה משפחות החטופים, אשר עובד ללא לאות למענם.
מי רשאי לענוד
במקביל מתקיים ברשתות דיון ער על מי עונד סיכת חטופים, מי לא ולמה. האם למשל איש ציבור שהתנגד להסכם רשאי לענוד אותה, או שמא זו צביעות מצידו - שלא לומר חוצפה - לענוד אותה בעודו מצביע נגדה. או ״סערת גל גדות״ והכעס עליה מאחר שלא ענדה סיכת חטופים בטקס גלובוס הזהב.
תומר היה מסוג הילדים האלה שטובים בכל ולכולם. בן 20, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, שנפל בספטמבר '24 במהלך לחימה בצפון. הוא התגייס זמן לא רב לפני נפילתו, בדצמבר 23', ומפקדיו, שזיהו מיד את היכולות המיוחדות שלו, החליטו לשלב אותו במחלקה הפיקודית, שבה נמצאים לוחמים המיועדים לפקד על חיילים. תומר היה אמור לצאת לקורס מ"כים בתוך כחודש וחצי ולחזור לפקד על חיילים בגולני – אך הוא לא זכה להגשים את החלום.
מהתמונות שסנדרה שלחה לי ניבטות פניו של בחור מרשים ויפה תואר. היא מספרת שהיה מדריך בצופים, אהוב על כולם ותמיד במרכז העניינים. "האור שלנו, צוחק ומצחיק את כולנו. ילד שטותניק שאי אפשר שלא להתאהב בו. ילד של אהבה, אהבת האדם ואופטימיות״.
״אני מרגישה", אומרת סנדרה, "שמדברים רק על החטופים. המגישים והמרואיינים בטלוויזיה עונדים רק את סיכת החטופים. ברקע באולפנים - תמונות החטופים, וכמעט אף פעם לא תמונות הנופלים. חשוב לי מאוד לומר ולהדגיש שאין לי חלילה שום דבר נגד ענידת סיכת החטופים. נהפוך הוא. אני מתפללת לשובם ומרותקת בשבתות לטלוויזיה בתקווה שיחזרו בשלום, אבל הייתי רוצה שיזכרו גם את הלוחמים שנפלו, שבזכותם החטופים חוזרים".
"הבן שלי יצא להילחם בשבילם. חשוב לי שיזכרו גם אותו ואת חבריו. החיים שלנו השתנו לנצח, נתנו את היקר לנו - והרגשתי צורך לייצר סיכה, בתקווה שאנשים יענדו אותה לזכרם".
הרבה לפני טראמפ
אז אמא של תומר פנתה למספר אומנים, והתחברה לסמל שעיצב דודו טואף: לב שבור בצבע חאקי ושתי חרבות ברזל בצידיו היוצרות מגן דוד. "שתדעי", היא מוסיפה, "שעשיתי זאת למען הנופלים, אני לא מרוויחה מכך דבר, לכן אני קונה סיכות ומחלקת לכל מי שרק אפשר. אני לא רוצה לעשות רווח מסיכה של לוחמים שנפלו״.
סנדרה צודקת. אומנם יותר סביר שלא נראה יום־יום במהדורות את תמונות החיילים שנפלו, ושאת החטופים כן נראה, ולו מהטעם הפשוט שטרם הושבו ולכן מככבים שלא בטובתם בכותרות, אבל אנחנו חבים לנופלים ולמשפחותיהם חוב עצום שלעולם לא נוכל להחזיר. בזכותם החטופים חוזרים. הרבה לפני התערבות הנשיא טראמפ והרבה לפני המעורבות שמיוחסת למרים אדלסון או לכל גורם אחר.
זו זכות וגאווה לענוד, לצד סיכת החטופים, את סיכת הנופלים. אז קניתי סיכות לוחמים לי, למשפחתי ולחבריי, ואענוד את הסיכה בתודה ובהצדעה ללוחמינו הגיבורים, אשר מסרו נפשם למען החטופים ולמעננו.
התרעות פיקוד העורף