את המדינות המוסלמיות ניתן לחלק לשתי קבוצות. האחת, מדינות באזורים שנכבשו בידי השבטים הערבים לאחר מות מוחמד (632 לספירה), ונכללו באימפריה הערבית־מוסלמית שאימצה את השפה והתרבות הערבית. תרבות זו הגיעה לשיאי פריחה בתקופת שלטונו של בית עבאס, שקבע את בירתו בבגדד.
שם הוקם "בית החוכמה", שהיה באותם ימים המרכז התרבותי והמדעי החשוב והמתקדם בעולם. במוסד זה תורגמו רבים מכתבי הפילוסופים היוונים, שנשמרו ושימשו מוקד לדיון לפילוסופים הערבים.
הקבוצה השנייה של מדינות מוסלמיות הן אלה שמקורן בשבטים, ובהם מונגולים וטורקים, שלא נכבשו על ידי הערבים, אך אימצו מרצונם את דת האסלאם.
וכך נחלק העולם המוסלמי בין החלק שאימץ את השפה והתרבות הערבית, לחלקים שבהם דוברים שפות אחרות ונהוגה תרבות שונה. ודווקא בחלקים אלה, שאינם מהווים חלק מהעולם הערבי, התרכז הכוח הצבאי והמדיני.
מנהיגם של אחד השבטים הטורקיים, עות'מאן, יסד את האימפריה העות'מאנית האדירה, ששלטה במשך מאות שנים על אזורנו, כאשר העולם הערבי כפוף לשלטונה. השפה המדוברת באזור הייתה ערבית, אך שפת השלטון, המשפט והפקידות הייתה טורקית.
קריסת האימפריה העות'מאנית במאה ה־20 עוררה את שאלת הלאומיות הערבית. ספק אם היה ניתן לדבר במאה ה־19 על עם סעודי, עם עיראקי, עם סורי – ובוודאי שלא על עם פלסטיני. הציבור הערבי בארץ ראה עצמו חלק מהקהילה הערבית הגדולה באזור.
פייסל, בנו של חוסיין, הומלך על סוריה, אולם סולק ממנה על ידי הצרפתים, וכפיצוי זכה במלוכה על עיראק. המלוכה ההאשמית בעיראק הגיעה לקיצה בדורות הבאים בעקבות הפיכה צבאית שבוצעה במדינה זו, ומובן גם שהסדר ויצמן־פייסל איבד כל משמעות.
קריסת האימפריה העות'מאנית לא הביאה אפוא להקמת אימפריה ערבית וגם לא החזירה את הערבים לתור הזהב של ימים עברו. במקום זאת קמו מדינות ערביות לפי הקווים שהותוו בהסכם סייקס־פיקו בין הבריטים לצרפתים. אולם החלום הערבי לממלכה שתחזיר את הגדולה שבעבר, לא פג. במקום זאת הם צופים במדינה העברית שקמה בלב האזור, שלפי תפיסתם שייך להם.
חשוב להדגיש שעד לאחרונה לא היה לישראל סכסוך (ובוודאי לא מאבק צבאי) עם מדינות מוסלמיות לא ערביות. לעומת זאת, המדינות הערביות המרכזיות לא היו מוכנות להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.
חלום הממלכה הערבית
נחזור לרגע לימים של מלחמת העצמאות. במובנים רבים היו בה תופעות שקשה למצוא להן אח ורע בהיסטוריה העולמית. האו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל, ושורה של מדינות ערביות שלחו את צבאן כדי לסכל את ההחלטה.
נאצר הלאים את תעלת סואץ וחתר להקים מסגרת ערבית על־לאומית. בשנת 1958 עלה בידו להשיג הסכם לאיחוד של מצרים וסוריה, אולם ניסיונו לצרף את תימן למסגרת זו הסתיים בכישלון. הרעיון כולו התפוגג בעקבות מפלתן של סוריה ומצרים במלחמת ששת הימים.
לענייננו נצביע על כך שניסיון איחוד זה, שהיווה חלק מתנועה פאן־ערבית, התנהל על ידי שלטון חילוני, וכזו הייתה גם המלחמה שנוהלה נגדנו עם הקמת המדינה.
ישראל ניצחה במלחמת העצמאות, אך המאבק של מדינות ערב נגד קיומה נמשך. ישראל קיוותה שעם תום מלחמת העצמאות ייחתמו עימנו הסכמי שלום, אך למרבה האכזבה התברר שאף אחת מהמדינות שלחמו בנו לא הייתה מוכנה לכך, וההסכמים שנחתמו היו אך ורק הסכמי שביתת נשק (עיראק סירבה אפילו לכך, ואיתה אין לנו שום הסכם).
מיד לאחר מכן פתחו מדינות ערב בחרם כלכלי נרחב על ישראל, שבסופו של דבר נשבר. הפלסטינים שימשו נשק הרסני נוסף נגד ישראל. אילו ישראל הייתה מפסידה במלחמת העצמאות, איש לא היה שומע על מדינה פלסטינית. שטחה של ארץ ישראל היה מתחלק בין מצרים, סוריה וירדן.
עובדה היא שמצרים וירדן השתלטו במלחמה על שטחים נכבדים (מצרים על רצועת עזה וירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית). הן לא חלמו להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלה. אבל הנושא הפלסטיני שימש להן להמשך המלחמה בישראל.
מיד בתום מלחמת העצמאות החל גל טרור נגד ישראל מתוך רצועת עזה ומהגדה המערבית. ישראל הגיבה על כך בפעולות תגמול. ב־1964 התפתח שלב נוסף, כאשר ביוזמת מצרים החליטו מדינות ערב על הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שמטרתו המוצהרת הייתה הרס מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה.
השימוש בפלסטין כדי להילחם בישראל שירת מטרה ברורה. מבחינה בינלאומית, היה למדינות ערב לא נוח לקרוא בגלוי להשמדת ישראל, שהפכה לחברה באו"ם. אולם דרישה להקמת מדינה פלסטינית והכרה בזכות העם הפלסטיני (שעד אז לא היה קיים) להגדרה עצמית, הייתה עשויה להתקבל באהדה.
ארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם פת"ח, השתלבו באש"ף, ובתחום הטרור הוכיחו הפלסטינים כושר דמיון ויצירתיות, בממדים שלמרבה הצער לא הוכיחו בתחומים אחרים.
תחום נוסף המשמש למאבק בישראל הוא הפליטים. במהלך מלחמת העצמאות עזבו כ־750 אלף ערבים את שטח ישראל. חלקם נקלטו בירדן, אך שאר מדינות ערב סירבו לקלוט אותם, והן ממשיכות להחזיק אותם במחנות פליטים. במקביל, עזב מספר דומה של יהודים את מדינות ערב, הגיע לישראל ונקלט בה, כאשר בשום שלב לא ניתן להם מעמד של "פליטים".
תופעת הפליטוּת הערבית היא יוצאת דופן וייחודית בעולם, שאליה צורפה ההמצאה של פליטות העוברת מדור לדור ומעניקה לצאצאים עד קץ הדורות את "זכות שיבה". הוקמה גם סוכנות מיוחדת של האו"ם לטפל בהם. כאן המקום לציין שקריאה להשמדת ישראל עדיין נשמעת קיצונית וחריגה, אך קריאה להשבת הפליטים נשמעת "הומנית" כביכול, אף שנועדה בדיוק לאותה מטרה.
התפתחות מדאיגה
בגין ראה בכך הישג ולא הבין שזו מלכודת. מאז הושג הסכם שלום גם עם ירדן, שגם לה הוחזר כל השטח שהיא טענה לו, מלבד הגדה המערבית. מאז הספיקה גם ירדן להתנער מכל אחריות לנושא הפלסטיני. להסכמי השלום עם מצרים וירדן יש יתרונות גדולים, והשקט שהיה לנו במשך למעלה מ־40 שנה בגבול הדרומי הוא כמובן בעל ערך עצום.
אבל התוצאה היא שהבעיה הפלסטינית נותרה כולה בידי ישראל, בשעה שהישות הפלסטינית שנוצרה כדי להילחם בישראל סיגלה לעצמה אופי עצמאי ורדיקלי. מובן גם שהפלסטינים אימצו לעצמם את "זכות השיבה" ואת המשימה בדבר הרס ישראל הכרוכה ב"זכות" זו. לכך הם מטיפים מדי יום ומלמדים דור אחר דור בבתי הספר שלהם.
הסכמי השלום עם מצרים וירדן לא הפיגו את העוינות העצומה השוררת במדינות אלה כלפי ישראל. היחסים של מערכות הביטחון והשלטון בישראל עם המערכות המקבילות במצרים וירדן נמשכים, אך העוינות הציבורית העמוקה כלפינו במדינות אלה מונעת ביקורים הדדיים, תיירות ואף משבשת קשרים עסקיים.
התפתחות מדאיגה אחרת היא התגברות האלמנט הדתי בסכסוך. חמאס הוא תנועה דתית, ומסגד אל־אקצא ניצב במרכז תעמולתו. מלחמתו של חיזבאללה נגדנו הושתתה גם היא על בסיס דתי. מדינות מוסלמיות לא ערביות, בראשות איראן וטורקיה, לא היו מסוכסכות איתנו ולא נלחמו בנו.
בימי קום המדינה היו גם טורקיה וגם איראן בעלות משטר חילוני, אך מאז חל שינוי לרעה. איראן הפכה למדינה בעלת משטר דתי קיצוני ופתחה במלחמה נגדנו, וגם בטורקיה חדרה הדת למערכות השלטון. האינטרס הישראלי הוא לעשות כל שניתן כדי לצמצם את ההיבט הדתי של הסכסוך, ולמנוע פרובוקציות בהר הבית.
התפתחות חיובית המקזזת, לפחות באופן חלקי, את התהליכים הללו היא הסכמי השלום שנחתמו עם מדינות המפרץ. הסכמים אלה הם חיוביים בפני עצמם, ובנוסף, יש בהם משום תפנית מחשבתית, שכן במדינות אלה ניכרת הכרה בכך שהדרך לקידום העולם הערבי איננה באמצעות מאבק אינסופי בישראל.
מחירו של מאבק זה עבור מדינות ערב הוא כבד מאוד ותועלתו מפוקפקת. הדרך האלטרנטיבית, של קידום הכלכלה, המדע והטכנולוגיה, תוך שיתוף עם ישראל - היא הדרך העדיפה. צריך לקוות שהכרה כזו מחלחלת גם לערב הסעודית, ותשמש בסיס לשלום.
כתנאי לשיתוף מצרים בשיקום הרצועה, עלינו לדרוש את הפסקת התעמולה העוינת המתנהלת בתוכה כנגד ישראל, ושינוי המציאות שבה מוטל במצרים חרם על מי שמבקר בישראל, או מקיים קשרים איתה.
לגבי הפלסטינים, יש לדרוש שינוי יסודי בחומרי הלימוד ובכל מערכת ההדרכה והפרסום של הרשות הפלסטינית באופן שיעקר מתוכה כל יסוד הקורא להשמדת ישראל, בין במישרין ובין באמצעות קוד עקיף כדוגמת "זכות השיבה".
ראוי להכיר באפשרות של אוטונומיה לפלסטינים, שאולי תביא ברבות הימים למדינה פלסטינית, אולם הדבר יוכל להיעשות רק לאחר שיעבור פרק זמן מספיק שבו יוכח שהחינוך והתרבות הפלסטינית נטשו את האידיאולוגיה של השמדת ישראל.
התרעות פיקוד העורף