מסע החזרתם של החטופים החללים לאדמת המולדת לא השאיר עין יבשה. תינוקות שטרם טעמו את טעם החיים, אם מבועתת שניסתה לשווא לגונן על ילדיה ופעיל שלום קשיש, כולם חוזרים בארונות – זו תמונה מזעזעת שגורמת לדמו של כל בן אנוש לרתוח. הדחף להעניש את מבצעי הרצח משתלט על השכל. תאוות הנקם המוצדקת הופכת לחזות הכל.
דווקא ברגעים קשים ונוראים כאלה, מנהיגות אמיתית עומדת במבחנה העיקרי. במצב זה, ממשלה חייבת להציג חזון ולהעניק לעמה תקווה. לענות לשאלה, האם לעד ניאלץ לקבור את ילדינו, או שנצליח לשנות את המציאות ולבנות עתיד ראוי לאזרחי ישראל? אחרי זוועות 7 באוקטובר לישראלים מגיע לחיות בשלום ובשקט, בלי "הותר לפרסום" ובוודאי בלי מראות נוראים של ארונות שבהם תינוקות של בית רבן מובלים למכון לרפואה משפטית.
אינני פציפיסט ואינני מצדד בהגשת הלחי השנייה. אני משוכנע שמדינת ישראל הייתה חייבת להגיב ולהכות בעוצמה כדי להרתיע ולמנוע טרגדיה דומה בעתיד. אך הפעלת כוח בלבד אינה הפתרון לטווח הארוך. פתרון קבע יכול להגיע רק באמצעות הסדר מדיני.
למפקפקים אזכיר כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, זו שאחרי גרמניה הנאצית הטובחת במיליוני יהודים, היא היום ידידתנו הקרובה וספקית הנשק השנייה בגודלה לישראל. אני זוכר היטב את תחושותיי ערב מסעו של הנשיא פרס לגרמניה, מסע שאליו נלוויתי כיועצו של הנשיא. פרסמתי אז טור ב"בילד" הגרמני, שבו תיארתי את רגעיהם האחרונים של בני דודיי אברהם, מרדכי ויעקב הי”ד בתאי הגזים. דמי רתח בקרבי ערב הנסיעה ומלמלתי לעצמי שלא אלחץ יד לשום גרמני – “מעורב” או “בלתי מעורב”.
גם שם, בגרמניה, חונכו אנשים במשך שנים לשנוא אותנו. ובכל זאת, המציאות השתנתה. במטוס לגרמניה הבנתי שניתן גם לחיות אחרת. לא לנצח נאכל חרב, והרצון לנקם לא יובילנו לשום מקום. גם עם גרמניה הצלחנו לבנות מערכת יחסים טובה. למדנו לחרוק שיניים בכאב, ולתת לשכל להתגבר על הרגש ולתקווה להתגבר על הייאוש.
זהו מבחנה של המנהיגות שלנו כיום. בראש ובראשונה עליה להחזיר, בהסכם, את כל חטופינו, עד האחרון. לאחר מכן עליה לבנות מערכת יחסים חדשה עם שכנינו העזתים. חוזקו של עם נבחן ביכולתו להתגבר על תאוות נקם. לא במקרה אמרה סיסמה מוצלחת בעבר: “עם חזק עושה שלום”.
התרעות פיקוד העורף