אחרוני השמאל העמוק התבלבלו - ושכחו את מה שחרתו על דגלם לפני שנים | גלעד כץ

לאט לאט, כמעט בלי משים, יותר ויותר גורמים במה שמוגדר כ"שמאל העמוק" התקררו מהזעם והכעס שעטף את כל אזרחי ישראל והעם היהודי מהטבח ב-7 באוקטובר. איך אני יודע, אתם בוודאי שואלים - פשוט וקל. פתאום ניתן לשמוע עיתונאים ואחרים שמסבירים, שלא לומר מסנגרים, על הפלשתינים. הם מספרים לנו, 'ההמון הנבער', היום כמה הפלשתינים מסכנים. הם מזכירים לנו שלא כל העזתים חמאס וידה ידה ידה. הכל, כמובן בטון רציני, מבט מתייסר והתנשאות מוסרנית שמאפיינת אותם ומוכרת לנו.

באופן אישי, אין לי כל ציפייה מאותם עיתונאים 'נאורים' ו'ליברלים'. הם בסך הכל חזרו לכור מחצבתם ואיוולתם של שינון דפי מסרים המנוסחים כאילו אנחנו עדיין בתקופת הסכמי אוסלו. כאילו טבח ה-7 באוקטובר הייתה מעידה קטנה והפרה קטנטונת של הפלשתינים. עבורם עולם כמנהגו נוהג. בעולם מתוקן לא הייתי מתייחס כלל לאותם עיתונאים וחבריהם הנפוחים מחשיבות עצמית, אך המציאות היא שיש להם השפעה על דעת הקהל בישראל. אומנם לא השפעה גדולה כפי שהם נוטים להאמין, אך עדיין השפעה מספקת.

כמובן שזכותם לחשוב מה שהם רוצים. בדיוק כפי שזכותם המלאה לטעות שוב ושוב ושוב. ובדיוק כפי שזכותי לומר שהם לא רק טועים אלא גם מטעים. כי מי שיעקוב אחרי אותם עיתונאים ואישי ציבור יגלה שלאט לאט המילה אויב, בהתייחסותם לפלשתינים, הולכת ונעלמת. הם מתייחסים לעזתים כאל ציבור ענק שבתוכו חיים מתי מעט, ממש קומץ קטן, של מחבלי חמאס רעים. כך הם עושים לעצמם חיים קלים. כי אם רק החמאס הם הרעים והחמאס הם מיעוט, אזי רק החמאס האויב וכל שאר העזתים הם אנשים תמימים, מסכנים ובפוטנציאל אף שותפים שלנו למלחמה נגד הרעים ואויבי השלום. אוסלו כבר אמרנו?

אבל מה לעשות שהמציאות, כרגיל, טופחת על פניהם ועל עמדתם. כי מי שמסתכל נכוחה על עזה מבין ויודע שעזה = חמאס, וחמאס = עזה. כדאי בהזדמנות זו להשכיר לכולם שהחמאס הביס בבחירות הראשונות והיחידות שהתקיימו בקרב הפלשתינים לפני כמעט שני עשורים. החמאס הביס את ארגון הפת"ח (בל נטעה, גם הפת"ח הוא ארגון טרור ואויב מר שלנו). ומאז, כוחו של החמאס רק גבר והתחזק. בכל הסקרים שנעשו ונעשים בקרב תושבי עזה התוצאות חד משמעיות; החמאס מנצח בפער עצום את הפת"ח או כל ארגון טרור אחר.

מי שלא מאמין לסקרים די אם יביט על הרחוב העזתי שתוהל וחוגג אחרי כל פיגוע שבו אזרחי ישראל נפגעים. כולנו עוד זוכרים איך מאות אלפי עזתים 'תמימים' שמשום מה מכונים 'בלתי מעורבים' צהלו וחגגו במהלך יום ה-7 באוקטובר עת הגיעו אליהם השמועות והתמונות על הטבח שאחיהם 'לוחמי החופש' ביצעו באנשים תמימים – תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וסתם אזרחים רגילים. עזה התעטפה חג באותן שעות מזוויעות.

רבים, טובים וצודקים משווים את החמאס לנאצים. אני לגמרי מסכים עם השוואה זו עם כוכבית קטנה. בעוד בגרמניה הנאצית היו יחיד סגולה, חסידי אומות העולם, שהתנגדו למשטר הנאצי ואף פעלו כדי לנסות ולסייע ולהציל יהודים, בעזה של החמאס אין אף יחיד סגולה אחד. אין חסיד אומות עולם אחד. אין אף יד מושטת לסייע לחטופים או לפעול למען הצלתם. יגידו שהם מפחדים. יסבירו שזה ממש לא פשוט, כאילו בגרמניה הנאצית הם לא פחדו וזה היה ממש קל.

החברה העזתית הם שבט קניבלי וברברי שרוקד על דם יהודים ומכריז מעל כל במה ומתחת לכל מנהרה על שאיפתו להשמיד כל יהודי ולמחוק את מדינת היהודים. ואת השבט הזה אותם עיתונאים ואישי ציבור מנסים להבין ולסנגר. אין תחתית לריקבון המוסרי של אותם אנשים. ומה עלינו לעשות כדי להתמודד עם רוח פרצים שכזו? חובתנו להחזיר לשיח שלנו על הפלשתינים את המילה אויב. חובתנו המוסרית להתייחס לעזתים כאל אויב מר שחובתנו לנצח ולהביס. אגב, למי שעדיין לא השתכנע כדאי להזכיר לו שכל העזתים וכל הפלשתינים מגדירים את מדינת ישראל כאויב. הם ראו בנו אויב מאז ומתמיד, ואפילו בשיאם של ימי אוסלו השיח ברחוב הפלשתיני היה ברור – ישראל היא האויב.

מלחמת התודעה מתחילה במילים והגדרות. חובתנו לקרוא לילד בשמו, בלי יופימיזם ובלי קריצות. הפלשתינים הם האויב, והאויב הם הפלשתינים. ונקודה אחרונה לאותם עיתונאים ואישי ציבור שנמנעים משימוש המילה אויב בהתייחסותם לפלשתינים, אזכיר את מה שהם תמיד הסבירו לנו - ששלום עושים עם אויבים.