נראה שאיום זה מצטרף לוויכוח בין ימין ושמאל על מוסריות הנקמה בחמאס. בעוד בימין מצאו במשך הזמן הצדקה אלוהית לנקמה, חזר השמאל על עמדתו המסורתית כי הנקמה לא רק שאינה יאה לעם מתורבת, היא אינה יעילה ומשרתת רק את הרחבת מעגל האלימות. המשותף לימין ולשמאל במובן זה הוא ששני המחנות רואים בנקמה תגובה קיצונית.
נראה כי פעמים כל שצריך לעשות כדי להקהות, ולו לכאורה, קיצוניותה של תגובה מסוימת, הוא להחליף את המילה שמבטאת אותה. אם כך, יש להגדיר את מה שאנחנו מבקשים לעשות לחמאס לא כנקמה, אלא כענישה. ההבדל בין נקמה לענישה הוא מהותי.
בעוד המילה נקמה מגדירה פעולה קיצונית, המונעת מפרץ ראשוני ולא לחלוטין נשלט של יצרים ורגשות, הענישה מגדירה פעולה אלימה לא פחות, אך מדודה, מודעת, רציונלית ונשלטת. בעוד בנקמה הפוקוס הוא על המבצֵע - הנוקם - שהפעולה אמורה לשחררו מתסכול וממועקה רגשית, בענישה הפוקוס הוא על הצד הסביל, יעד פעולת הענישה, שאותו היא אמורה ללמד שלמעשיו הרעים יש מחיר.
מדוע אם כך מקפיד השיח הישראלי להשתמש במילה נקמה? הסיבה היא היסטורית. לפזורה היהודית הגלותית היסטוריה ארוכה של חולשה מדינית וצבאית. הנקמה היא אכן נשקם של החלשים. ילד אינו יכול להעניש את אביו, אך הוא יכול לנקום בו. הענישה, לעומת זאת, שייכת לחזקים. אב אינו נוקם בבנו, אלא מעניש אותו. אימפריות מעולם לא ביצעו נקמה באויביהן, הן ביצעו פעולות עונשין באמצעות יחידות ענישה מיוחדות והקימו “מושבות עונשין”. אימפריות, כמו אבות, אינן עוסקות בנקמה, אלא בענישה.
אחד הדברים החיוביים שאירעו לאחרונה לישראל הוא שבעקבות הצלחותיה במערכות שניהלה עם האויבים סביב לה, היא הפכה להיות מודעת לכוחה כמעצמה אזורית. זה הזמן, אם כך, להשאיר את ההיסטוריה של החולשה היהודית הגלותית מאחור, לפעול כמעצמה ולהחליף את שיח הנקמה בשיח של ענישה. בו בזמן יש להבהיר לכל מי שמוכן לשמוע שישראל אינה מבקשת לנקום בחמאס, אבל היא בהחלט מבקשת להעניש אותו באמצעים קשים, כדי שלא הוא, ולא אחרים בסביבתנו הקרובה, יחזרו על מעשיו השפלים.
התרעות פיקוד העורף