השמחה בעקבות החזרתם של החטופים, ובהם אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, אינה שלמה וחושפת שאלות רבות. תקופת השבי הארוכה כל כך שלהם, מעל 10 שנים, והשקט היחסי שליווה אותה בהנהגה ובציבוריות בישראל - בולטים מול הלחץ הציבורי המסיבי מתחילת מלחמת 7 באוקטובר. ניתן להניח שאלמלא פרצה המלחמה, לא היינו זוכים להחזרתם.
מדי כמה חודשים, כשאוזכרו בתקשורת, נאמר כי המשפחות התבקשו שלא לעורר רעש תקשורתי כדי לאפשר חזרתם בלי להעלות את המחיר הנדרש עבורם. אם זו טקטיקה במשא ומתן, הרי שהיא נכשלה כישלון מוחלט. הממשלה נכשלה בהחזרתם בזמן סביר, ונשאלת השאלה אם נעשה מאמץ כן ואמיתי להחזירם.
אברה והישאם (לפי הידוע) הינם מתמודדי נפש. נוסף על כך הם נמנים עם מגזרים מוחלשים (אתיופי ובדואי). הסטיגמה כלפי חולים פסיכיאטריים היא קשה ומזיקה. אנו יודעים שמטופלים עם תחלואה פסיכיאטרית קשה, תוחלת חייהם קצרה בכ־15 שנה מהאוכלוסייה הכללית. חלק עיקרי בסיבות לכך תלוי בנו הציבור, ההנהגה, הממסד הרפואי, התקשורת והציבור בכללותו. ההזנחה מתבטאת בהקצאת משאבים דלה ולא הולמת, בהתעלמות ממצוקתם ובהתייחסות עוינת לאדם מתמודד.
סטיגמה היא תופעה אנושית, האדם מאפיין את רעהו על סמך השתייכותו לקבוצה מסוימת בצירי זהות רבים ושונים - דת, גזע ומין, מקצוע, שיוך פוליטי, מוצא, שכונת מגורים ועוד. האפיון חוסך מהלך של היכרות ובירור, ומביא להסקת מסקנות שבחלקה נכונה, אולם בחלקה האחר מוטעית לחלוטין. אפיון קבוצת ההשתייכות נשען על תכונות קיצון, לטוב ולרע (יהודי חכם, סקוטי קמצן), ומשיוך זה נגרר היחס לפרט. לרוב זהו יחס שלילי, מפלה.
הסטיגמה כלפי מתמודדי נפש והשלכותיה השליליות (אסטניזם) קיימת מאז ומעולם. היא ניזונה מהשונות והזרות של מטופלינו (המתמודדים עם המחלות הקשות), מתודלקת על ידי הפחד מהזר והחריג והחשש מפניו, והביאה לידי רדיפה, בידוד ואף השמדה של הלוקים במחלות אלה. ציד מכשפות, כליאה במוסדות והשמדת מטופלים על ידי הנאצים הם רק כמה מהדוגמאות הנוראיות. הסטיגמה מכוונת בראש ובראשונה למתמודדים עצמם, אולם היא כוללת גם את בני המשפחה (שנים רבות רווחה התפיסה, השגויה כמובן, שהאדם חולה בסכיזופרניה בשל יחס אופייני של אמו). במעגל הרחב הסטיגמה מכילה גם את המטפלים בבריאות הנפש, ובעיקר הפסיכיאטרים, כולל בדיחות על יכולותינו לקרוא מחשבות או על המוזרות של הרופא הבוחר לעסוק ב״שיגעון״.
שנים של מאבק תקשורתי, חברתי ופרלמנטרי נושאים פרי. שנים שבהן, בכוחות משותפים, ניסינו להוריד את הסטיגמה ואת השלכותיה. תוכניות וכתבות אין־ספור, ראיונות עם מטופלות ומטופלים, חשיפה של ידוענים ופוליטיקאים שחוו משברים (דיכאון אחרי לידה, הפרעת פוסט־טראומה ועוד), תוכניות טלוויזיה שבהן המצלמה נכנסה למחלקה הסגורה והמראיין שוחח עם מטופלות ומטופלים, הראו את מה שבעבר היה נסתר מאחורי דלתות ברזל, במוסדות שמוקמו הרחק בשולי העיר.
אין ספק שעברנו כברת דרך. כחלק מהשלכות המלחמה הציבור לומד לכבד נפגעי פוסט־טראומה ונפגעות טראומה מינית, וכמו כן הוא מקבל כאלה הלוקים בהפרעת קשב וריכוז ובהפרעות אכילה. הציבור מכיל גברים ונשים עם דיכאון, ואפילו מטופלות ומטופלים עם הפרעה דו־קוטבית הנמצאים ברמיסיה (החלמה). אולם עדיין מתעוררת אי־נוחות עם אזכור המילים "סכיזופרניה", "פסיכוזה" ו"פסיכיאטריה".
אין לי ספק שהשבי של מנגיסטו וא־סייד התארך גם בשל שיוכם ל״מועדון״ הלא יוקרתי של אנשים עם מחלות פסיכיאטריות. אני מטיל את האחריות על מנהיגי המדינה, על התקשורת ועל האוכלוסייה הבריאה, אך גם מקבל בהכנעה את האחריות שלי כפסיכיאטר ושל חבריי למקצוע ולתחום, על כך שלא פעלנו יותר כדי להשיבם מוקדם יותר. אברה והישאם, אנא סלחו לי.
התרעות פיקוד העורף