בחקיקתה החדשה, הממשלה פוגעת בדיונים אקדמאיים עצמאיים

שלושה תיקוני חקיקה חדשים עלולים לחסל את עצמאות המחקר האקדמי בישראל בתחום המשפט הבינלאומי.

הראשון הוא תיקון לחוק הכניסה לישראל (שכבר התקבל פה אחד בכנסת ב-19.2). לפי התיקון, תיאסר כניסתם לארץ של מי שתמכו בהעמדה לדין של אזרחים ישראלים בבית משפט בחו"ל או בבית דין בינלאומי. פרשנות סבירה של הסעיף כוללת, למשל, את מי שתומכים ביישום צווי מעצר של בית הדין הבינלאומי הפלילי, ובכלל זה אלו שהוצאו נגד נתניהו וגלנט. במחקר המשפט הבינלאומי הפלילי, זוהי העמדה הרווחת. המשמעות היא שחוקרים מובילים בתחום לא יוכלו להשתתף בכנסים או לקיים מחקר משותף בישראל.

אבל למה זקוקה מדינת ישראל למחקר עצמאי בתחום המשפט הבינלאומי? הרבה ישראלים היו מעדיפים שחוקרי משפט בינלאומי יתרכזו במשימה של דברור והסברה. אלא שכמו כל תחומי המשפט, גם המשפט הבינלאומי עוסק בקשר בין מה שראוי ערכית לבין מה שאפשרי פוליטית. ויתור על מחקר עצמאי במשפט בינלאומי הוא ויתור על צורה של מענה לשאלה הזו. במקום לנסות לשמור על אזור מוגן בו אנו שואלים את השאלות מה ראוי ומה אפשרי בנפרד ממטרות פוליטיות של ממשלה מסוימת, אישור החקיקה יוביל לתוצאה הפוכה: הכפפה של השאלות מה ראוי ומה אפשרי לרצונם של בעלי הכוח הנוכחיים.