הביקורת המרכזית בדוח נוגעת להיעדר שקיפות במינויים ולחשיבות הגיוון החברתי והמקצועי. אך היכן הנתונים שמוכיחים כי “נבחרת הדירקטורים” פגעה בגיוון? ואם המטרה היא באמת להרחיב את הגיוון, מדוע להעניק לשר כוח מוחלט בקביעת ההרכב? הגיוון הוא אכן מטרה חשובה, המעבירה מסר לכל אזרח בישראל כי פתוחה בפניו הדרך להגיע לתפקידים משמעותיים, אך חשוב שהגיוון ישקף את כלל המגזרים בחברה הישראלית – ולא רק את נטיותיהם הפוליטיות.
הוועדה מציעה להימנע מפסילת מועמדים על רקע זיקה פוליטית, אך אינה מתמודדת עם האתגר הרגולטורי המרכזי: כיצד למנוע מהזיקה הפוליטית להפוך לשיקול המכריע במינוי, כל עוד המועמד עומד בתנאי הסף? בעיה זו מתעצמת לאור העובדה שלמרות הדיון הרב בחשיבות תנאי הסף, אלה לא הוגדרו בבירור בדוח. זאת ועוד, מדוע עלינו להניח כי מינוי פוליטי יותר פירושו דירקטוריון מגוון יותר? האם המסר לאזרחים מהעברת סמכות המינוי לשר האחראי הוא שעבודה קשה תוביל להצלחה, או שמה שחשוב יותר הוא לדעת למי להתקרב?
בהקשר זה עולה שאלה מהותית בעניין השפעת השינוי המוצע על תהליך המינויים. הוועדה אומנם צודקת בטענתה שאין להניח ששר השוקל שיקולים פוליטיים פועל בהכרח משיקולים לא ענייניים, אך המגבלות הקיימות על השר מסייעות לו דווקא להתמודד עם לחצים פוליטיים שונים. המגבלות הקיימות מאפשרות לשר לטעון כנגד תומכיו המבקשים לעצמם תפקידים כי “ידיו כבולות”. ללא מגבלות מתאימות, עלול להיווצר מצב שבו יגבר הלחץ על השר למנות מקורבים, ואף תצומצם יכולתו לפעול באופן ענייני.
סוגיה נוספת שהדוח אינו מתייחס אליה היא השפעת הקיטוב הפוליטי על ההיגיון המסדר של הוועדה. בחברה המאופיינת בקיטוב פוליטי עמוק, הגברת הזיקה הפוליטית של הדירקטורים עלולה, ללא מנגנונים מווסתים מתאימים, לפגוע באמון הציבור בחברות הממשלתיות ולהפוך אותן לשלל שעליו המחנות הפוליטיים יבקשו להשתלט.
חשוב לזכור שהרעיון המרכזי בבסיס החברות הממשלתיות הוא להבטיח ראייה מקצועית וארוכת טווח. אחת הסיבות המרכזיות להקמתן היא החשש שפוליטיקאים, בשל הצורך להיבחר מחדש, נוטים לפעול משיקולים קצרי טווח. השאלה היא אם בהגברת הזיקה הפוליטית של הדירקטורים לא נסתר למעשה הרעיון העומד מאחורי הקמת החברות הממשלתיות מלכתחילה.
התרעות פיקוד העורף