פסק הדין שניתן לאחרונה בבגץ וקבע כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים (אלא בהסכמת שני ההורים) ושהסמכות לדון בנושא נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה, הוא חרב פיפיות. אמהות רבות, שנטיית ליבן היא דווקא לתמוך בפסק הדין, עלולות לגלות שדווקא בבית המשפט למשפחה, הן יקבלו הרבה פחות מזונות ילדים, מאשר יכלו לקבל בבית הדין הרבני.
גם הקורא מבחוץ עשוי להתרשם כי החלטת בג״ץ עשתה צדק עםהנשים, אך לאמיתו של דבר העותרים שניצחו בהליך, הם דווקא אבות שמבקשים שהמזונות ייפסקו בבית המשפט למשפחה.
כדאי לשים לב דווקא לעמדתו המעניינת של השופט נעם סולברג (שהיה בדעת מיעוט לעומת השופטות יעל וילנר ורות רונן) שקבע: "לא לחינם הזעקה שלפיה יש לצמצם את תביעת ההשבה, נשמעת אך מפיהם של גברים המבקשים להפחית את סכום המזונות".
אז בואו נעשה סדר: בבסיס העתירות לבגץ עמדה השאלה האם "הלכת שרגאי", שניתנה לפני למעלה מ-50 שנה וקבעה שלבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות ילדים, עדיין תקפה ושרירה? דעת הרוב כאמור קיבלה את העתירות וקבעה שאין סמכות לבית הדין הרבני לדון בנושא וכי ההלכה הישנה שרירה וקיימת.
דעת המיעוט של השופט סולברג מסבירה מפורשות, כי אותה הלכה ישנה באה לעולם כדי להגן על נשים בתקופה בה נשים אולצו לוותר על מזונות או להסתפק בסכומים זעומים כנגד קבלת הגט. הלכת שרגאי קבעה כי זכותו של הילד להגיש, באמצעות אמו או אדם קרוב אחר, תביעת מזונות עצמאית לבית המשפט. אלא שכיום, מי שמבקשים לעשות שימוש בהלכת שרגאי הם דווקא הגברים.
במשך עשרות שנים שררה מגמה ברורה: בתי הדין הרבניים פסקו מזונות ילדים נמוכים ואילו בתי המשפט לענייני משפחה פסקו מזונות גבוהים, כך שאבות העדיפו שהמזונות יפסקו בבית הדין הרבני ואמהות העדיפו את בית המשפט לענייני משפחה. אלו גם אלו נדרשו לפסוק מזונות בהתאם להלכה היהודית שקובעת שחובת המזונות מוטלת על האב. הפרשנות שניתנה לגובה החיוב הייתה שונה ובדרך כלל המזונות בבית המשפט לענייני משפחה נפסקו על הצד הגבוה.
אלא שהמגמה התהפכה בשנת 2017 בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון שקבע כי חיוב אב במזונות רק בשל מינו מהווה אפליה על רקע מגדרי ויש להטיל את המזונות על שני ההורים לפי יחס הכנסתם הפנויה וזמני השהות שלהם עם הילדים. כתוצאה מכך, תוקן עוול של שנים רבות כלפי אבות ומגמת פסיקת המזונות עברה מהפך שלם.
מאז פוסקים בתי המשפט לענייני משפחה מזונות בסכומים זעומים ולעיתים אבסורדיים, או שאינם פוסקים מזונות בכלל במקרים בהם הכנסת ההורים דומה. ובמקרים בהם האם משתכרת יותר מהאב יש שופטים שיחייבו דווקא את האם לשלם מזונות לאב.
בתי המשפט עברו לבחון את הכנסתם הפנויה של שני ההורים ולערוך חישוב מתמטי, המחלק את צרכי הילד בין שני הוריו. התוצאה יכולה להיות כזו שלעיתים אינה מצדיקה כלל הגשת תביעת מזונות. פסיקת מזונות של 350 ש״ח לילד, שנשמעה בעבר כאבסורד מוחלט, אינה מופרכת כלל בימים אלה. כתוצאה מכך, השתנתה המגמה ודווקא נשים החלו להעדיף להגיש את תביעת המזונות דווקא לבית הדין הרבני.
למעשה, 75% מתביעות המזונות שמוגשות בשנים האחרונות לבית הדין הרבני, מוגשות על ידי נשים. פסק הדין של בגץ מנסה לשים קץ לתופעה זו למרות שהוא הותיר פתח להגשת תביעות מזונות תחת תחפושת של "תביעות השבה" (תביעה המוגשת על ידי אחד ההורים כנגד ההורה האחר להשבת כספי הוצאות שהוציא על הילדים). המטרה הייתה אולי לקצץ בסמכויות בתי הדין הרבניים, אבל בפועל פסק הדין יביא כנראה לריבוי תביעות מזונות דווקא מצד אבות, שיוגשו לבית המשפט למשפחה.
הכותבת היא בעלת משרד עו״ד העוסק בדיני משפחה וירושה