מראש הממשלה ועד אחרון הפרשנים והכתבים באולפנים – כולם מדברים על הקונספציה שקרסה. האמת, כולם צודקים. ב-7 באוקטובר קרסה הקונספציה, בקול זעקותיהם של תושבים ישראלים וחיילים שנשחטו באכזריות על ידי מחבלי חמאס ושותפיהם – הקונספציה לגבי היכולת להכיל ארגון טרור על גבולותיה הצרים של מדינת ישראל.
חיש מהר החלו לדבר על "היום שאחרי" – בניית קונספציה חדשה. ב-8 באוקטובר רבים דיברו על השמדת רצועת עזה וחמאס כקונספציה, אך לאחר שממשל ביידן הבהיר לגורמים מובילים בישראל כי זהו אינה מטרתו, השתנה הטון לפתרון אחרון על בסיס פתרון ערבי לעזה – שיתוף כוחות סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים והרש"פ.
אלא שמדינות ערב הללו הבהירו במהירות שאין על מה לדבר: אף שוטר או חייל סעודי לא יכפה סדר במחנה הפליטים ג'בליה, ושוטר מצרי לא ימנע הברחת רקטות ברפיח – כפי שקונספציה אחרת כבר לימדה אותנו.
כשנואשו מחיפוש פתרון ל"יום שאחרי", נותרו תומכי קונספציה אחרת – זו שנולדה באוסלו לפני כ-30 שנה – עם מה שבעיניהם הוא המוצא האחרון: הרשות הפלסטינית. במילים פשוטות: החלפת קונספציה כושלת אחת באחרת, כפי שהוכח כבר ככישלון חרוץ מאז 1993 ועד אוגוסט 2007, כשמחבלי חמאס השליכו את השוטרים והפקידים של הרשות מגגות עזה.
טמינת הראש בחול מול הרש"פ הייתה מדיניותם של בכירי המערכת המדינית וראשי הביטחון בישראל. מי שהתעלם ממדיניות "הדלת המסתובבת" של ערפאת בשנות פיגועי האוטובוסים (1994-1996), דרך האינתיפאדה השנייה, כנראה ימשיך להתעלם ממהות הרש"פ – אי-הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושאיפה להשמידה כחלק מהפתרון לבעיה היהודית. מי שעדיין לא מבין זאת מוזמן פשוט לצפות בסמל הפת"ח, אתם כבר תבינו לבד.
מספרי האגדות על "הרש"פ הנלחמת בטרור" כפתרון לבעיית עזה, מתעלמים מכמה נקודות עיקריות בנוגע לעזה ולתפיסת המזרח התיכון את נוכחות ישראל בה ותפקידה. ב-1982 האמין שר הביטחון דאז, אריאל שרון ז"ל כי בעזרת טנקים ישראליים יוכל לעצב מחדש את לבנון השסועה. אך פיצוץ מכונית התופת שחיסל את בשיר ג'ומייל מוטט את החלום. העם הלבנוני, בשיתוף הזרוע האיראנית, הבהיר: אף שליט לא יישב על כסאו בחסות טנקים ישראליים.
כך גם הקונספציה החדשה שמנסים למכור באולפנים: אף שוטר פלסטיני לא "ייכנס על כידוני הטנקים" כדי לשלוט בעזה, ותושבי הרצועה לא יקבלו שלטון הנשען על חיילי צה"ל – שלטון כזה יקרוס בתוך דקות בירי בפיקת הברכיים.
הוגי הקונספציה הזו שוכחים גם את הטראומה של הציבור הישראלי. בסקר של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (גילוי נאות: הכותב מנכ"ל מכון המחקר), נמצא כי הציבור הישראלי אינו מוכן לקבל את הרש"פ כפתרון לעזה – וההתנגדות בקרב הציבור היהודי גבוהה אף יותר.
לכך מצטרף נתון נוסף: חשש כבד בציבור הישראלי מתרחיש דומה ל-7 באוקטובר שיגיע מהגדה המערבית, וכן עלייה בהתנגדות להקמת מדינה פלסטינית גם בקרב ערביי ישראל – מ-32% ל-42% לאחר מתקפת הטרור. בשורה התחתונה – הישראלים אינם רואים ברש"פ כפתרון לעזה ואף כסכנה לישראל עצמה.
אותם מספרי סיפורי העם אודות אבו מאזן "הנלחם בטרור" מתעלמים מיכולת השליטה השברירית של הרש"פ בשטח. כל נער פלסטיני יודע כי ברמאללה יושב שלטון של שחיתות כספית, פוליטית ושבטית בראשות משפחת עבאס ונאמנה. שליטתם מוגבלת לאזורי רמאללה וסביבתה. בשאר הערים שולטות כנופיות טרור מקומיות – כל אחת בשכונתה ובקסבה שלה – לוואקום הזה נכנסת, כרגיל, איראן.
דוגמה לחוסר יכולתה של הרש"פ ניתנה בניסיון להשתלט מחדש על טול כרם בחודש שעבר – ניסיון שהסתיים בכישלון מוחלט וב-17 הרוגים מקרב מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, מה שהוביל למבצע של צה"ל באזור. אבו מאזן הורה על הפעולה לא מתוך רצון לסלק את חמאס והג'יהאד האסלאמי, אלא כדי להציג מצג שווא של "רש"פ גרסה 3", בפני נשיא ארה"ב החדש כדמות הנלחמת בטרור הרצחני של חמאס.
אותם אנשי קונספציה מתעלמים גם מהשתתפות אנשי פת"ח – חלק מהמנגנון של הרש"פ – באירועי ה-7 באוקטובר. גורמים בעלי אינטרסים בישראל מנסים להצניע זאת, אך תמונה שהתפרסמה בשבוע שעבר, שבה נראים פעילי חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופת"ח נושאים יחד את ארונות גופות כפיר ואריאל ביבס ז"ל במסגרת "אחדות הכוחות הפלסטינית", אמורה להספיק למי שמסרב לראות את המציאות.
גם הודעת אבו מאזן בתחילת החודש על הפסקת התשלומים למחבלים ולבני משפחותיהם נחשפה במהרה כעוד תרגיל יח"צני. העיתונאי והחוקר חאלד אבו טועמה פרסם כי בנאום מול הוועד הפועל של אש"ף חזר עבאס והצהיר: "גם אם יישאר פני אחד בקופת הרש"פ – הוא ילך לתשלומים לקדושים ולאסירים".
הקונספציה החדשה של הרש"פ כפתרון לעזה חייבת להיעלם מסדר היום – ומהר: הפלסטינים לא רוצים זאת, לא תחת כידונים ישראליים, תושבי עזה לא רוצים זאת, הרש"פ אינה מסוגלת לכך והישראלים אינם מוכנים לכך. ורק מספרי האגדות ימשיכו לספר את האגדה אודות הרשות הפלסטינית.
התרעות פיקוד העורף