עיר הרוסה: עיינתי באיזה עיתון זר, ראיתי תמונה גדולה של עיר הרוסה לחלוטין. נכנסתי לכוננות ספיגה, הייתי משוכנע שזו תמונה מרצועת עזה והטקסט יהיה עוין לנו בהתאם. נשמתי לרווחה כשראיתי את הכיתוב לתמונה- זו הייתה עיר שעברה רעידת אדמה.

תיקוני עברית: די עם השכוייח. יישר כוח למי שאומר: יישר כוח.

ברכת ביבי

צריך שתהיה ברכה מיוחד בסידור התפילות של כל יהודי, בארץ ובעולם, ברכה ששמה: ברוך שלא עשני ראש ממשלת ישראל. ברכה שבה כל אדם מודה ליושב במרומים: תודה, תודה שאני לא צריך לעמוד בהחלטות קשות כאלה כל יום.

צריך ברכה מרכזית עוד יותר, באותיות מודגשות עוד יותר, ברכה שתודפס בעמוד הראשון של כל סידור תפילה של כל יהודי, בארץ ובעולם, ברכה שפותחת במילים “ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שלא עשני ביבי", ובהמשך: תודה, תודה, תודה שאני לא נמצא במצב של מי שצריך לקבל לטובת עם ישראל החלטות כמו ביבי, בלחצים שיש על ביבי".

זה נכון ברוב הימים, זה נכון כפליים אחרי 7 באוקטובר ואחרי הכישלון הצבאי הלא ייאמן, כישלון צבאי שראוי למדליית הזהב של הכישלונות, שבעטיו יש לנו כל כך הרבה חטופים בעזה.

ההחלטות שעומדות בפני מי שצריך להחליט במקרה כזה הן הקשות מכל. מי שהוא חלק ממשפחות החטופים (אבל בינינו, כל אחד מאיתנו הוא חלק ממשפחות החטופים), ובעצם כל אחד שאיננו ראש הממשלה, מעמיד בראש סדר החשיבות את החזרת החטופים. זה הדבר הטבעי ביותר לעשות. גם חמאס יודעים את זה. זאת אומרת הם למדו ויודעים עכשיו היטב שליהודים זהו הדבר הטבעי ביותר לעשות. ליהודים זה בראש סדר העדיפויות. לכן זוהי החולשה של היהודים.

לראש ממשלה יש עוד שיקול, והוא האחריות לעתיד של כל עם ישראל לשנים הבאות ולדורות הקרובים הבאים. גם אחריות למנוע את החטיפות הבאות. אני יכול ללכת בהפגנה של אנשים קרובים לי ולצעוק: “את כולם! עכשיו!!!". אני גם מתכוון לזה, אם כי תמיד נמנעתי מלהצטרף לצעקות “עסקה עכשיו!".

לשמחתי העצומה, להתרגשותי הגדולה, חטופים שבים לארץ במסגרת עסקה. העסקה היא, אני מזכיר לעצמי, עסקה עם השטן, שבמסגרתה ישראל משלמת תשלום קשה ומסוכן עבור כל חטוף. ישראל יצאה מציר נצרים, שחילק את רצועת עזה לשניים, ושחררה מחבלים. שחררנו רוצחים פעילים, שבמקום שיגזרו עליהם עונש מוות כחוק, הם ישבו אצלנו בבתי סוהר, מרצים עונשי מאסר.

גם את ההחלטה לצאת מציר נצרים, החשוב כל כך להגנה שלנו מפני רוצחי חמאס, וגם את ההחלטה לשחרר מחבלים, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכל אחד שאיננו ראש ממשלה זו החלטה קלה. כן, לעשות מה שחמאס מבקשים, ולקבל עוד חטוף. אולי אם כל אחד מאיתנו היה צריך להחליט, זה מה שהוא היה מחליט. לראש ממשלה אמיתי זו לא החלטה כל כך קלה. גם על כך אני, וכל אדם, צריך להודות ליושב במרומים, או סתם למזלו הגדול, ולומר: ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שלא עשני ביבי.

הכי קל היה לביבי, הכי קל היה לכל ראש ממשלה להיענות לדרישות של חמאס שלא הובס דיו, להרים ידיים ולתת להם מה שהם מבקשים תמורת החטופים. הכי קל לכל ראש ממשלה, גם הכי מועיל בקלפי, להיענות לרגשות, ולומר: מה שיגיע אחר כך לא מעניין אותי, בניתוח קר ועל פי גילי, ממילא בעוד שש או שמונה שנים כבר לא אהיה עוד ראש ממשלה, ועד אז נסתדר.

ביבי משתוקק לשחרור החטופים כמו כולם. אולי יותר מכולם. זה יקל עליו. עם זאת הוא גם זה שצריך להחליט על התשלום. התשלום איננו מחיר פרטי שהוא משלם. הוא משלם במחיר שעלול להיות העתיד של עם ישראל.

הבחירה בין שחרור של חטוף אחד מהתופת, שלא לדבר על הצלה של נפשות רבות, לעומת הקושי המנטלי אשר מבט־העל מחייב היא קשה. מבט־העל דורש לענות על הבעיה מה נכון לעשות כדי להציל את עם ישראל. זוהי החלטה שמעבר לכוחות שלי. אני מניח שגם מעבר לכוחות שלך, קוראת אהובה, שלך קורא אהוב. לכן אמרו ברכה: ברוך שלא עשני ראש הממשלה. ברוך שלא עשני ביבי היום.

מבחן רכב

“שלום, באתי לנסיעת מבחן, קבענו. אני רוצה לקנות את המכונית הזו".
“בבקשה, כבר יוצאים. לאיזה פקק אתה רוצה שניסע לנסיעת המבחן?".
ויוצאים לדרך. עומדים מיד בפקק, וקונה הרכב מקשיב לרכב, מלטף את ההגה, מביט במסך.
“אני לא יודע", הוא אומר, “האוטו מתנהג בפקק ככה ככה. אני מחפש אוטו שנותן חוויית נהיגה אמיתית בפקק".
“מה אתה מדבר?", עונה לו המוכר, “יש לאוטו הזה ציון של עשרה כוכבים במבחן עמידה בפקק. שלושה מגזיני רכב מובילים כתבו ביקורת נהדרת על החוויה שלהם ברכב הזה בפקק, ויש סרטי יו־טיוב של בוחני רכב שבודקים את התנהגות הרכב בפקק והם מלאים שבחים".
“האמת? עכשיו כשאנחנו כבר רבע שעה בפקק, זה בהחלט נראה לי רכב טוב לפקקים".
"אתה רוצה לבדוק גם איך הוא נוסע?", שאל המוכר.
“לא. לא תעבוד עליי עם נסיעה. הזהירו אותי שיש טריק למוכרי רכב נוכלים, והם מנסים להשפיע על לקוחות בזמן מבחן הרכב בנסיעה ממש, כשכל אחד יודע שצריך לבדוק איך אוטו עומד בפקקים, לא איך הוא נוסע".

פינת השלולית

הצפרדע ישב כרגיל בשלולית, ואז היא הגיעה ונכנסה לו ללב בלי לדפוק.
הוא אמר את זה לנסיכה.
“היי", אמרה לו האמא של הנסיכה, “לא אומרים נכנסת לי ללב בלי לדפוק, אומרים נכנסת לי ללב בלי להקיש".
“אויש די, אמא", אמרה הנסיכה, “מילים יפות, אבל שיהיה מקורי. זה גנוב משיר של עדן בן זקן, המילים הן של דולי ופן".
“מה באמת? לא ידעתי", ענתה האמא, הביטה בצפרדע בהערכה, והוסיפה: “אל תזלזלי בצפרדע שיודע לשלוף משפט מקורי מתוך שיר, ולומר לך אותו".