הנשיא דונלד טראמפ נכנס בסערה לבית הלבן, ובחודש האחרון חתם על מאות צווים נשיאותיים והנחיות, מינה אלפי פקידים ופיטר עשרות אלפי עובדים פדרליים במטרה מוצהרת לממש את הבטחותיו לציבור הבוחרים שנתן בו את אמונו.
פוליטיקאים ישראלים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו מסתכלים בעיניים כלות על כוחו האדיר של נשיא ארה"ב וסמכויותיו הרחבות בתחום המינויים למשרות ציבוריות וחולמים על היום שבו יוכלו למנות כמעט ללא מגבלות מקורבים ואנשי אמונם למשרות ציבוריות, בלי מגבלות של הייעוץ המשפטי, נציבות שירות המדינה ובג"ץ.
תחום המינויים והקשר לפוליטיקאים תמיד היה רגיש. מי לא זוכר את השאלה הרטורית של השרה לשעבר לימור לבנת את חברי מרכז הליכוד: "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?", והתשובה המהדהדת של כל הנוכחים הייתה: "כן".
הרצון לשלוט בעובדי הציבור אינו בא לידי ביטוי רק בצד אחד של המפה הפוליטית. כל המנהיגים מכל המפלגות תמיד ניסו להשפיע על מינויים בכירים. כך למשל, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא פסק להלין על הפקידים הבירוקרטים, ורבים זוכרים את אמירתו "הפוגלים האלה", כאשר מי שהיה אז הממונה על התקציבים, אהרון פוגל, סירב לכפוף את ראשו לדרישות תקציביות של רבין שלא היו מקובלות על אגף התקציבים.
בתיאוריה של מדעי המדינה קיימות שתי שיטות קיצון למינוי נושאי משרה בכירים. האחת היא השיטה האמריקאית, שמכונה בשפת העם "שיטת השלל", ומשמעותה שבחירתו של נשיא חדש היא החלפה כמעט אוטומטית של אלפי פקידים בכירים בשירות הציבורי האמריקאי.
מנגד, מוכרת השיטה הבריטית, שהיא שיטת הכשירות לתפקיד, לכאורה, אבל הבירוקרטית בפועל, ועל פיה הפקידות הבכירה הקובעת מדיניות ומיישמת אותה, היא מינוי של קבע במשרדי הממשלה.
השרים כמעט לא יכולים לפטר, להחליף או לסלק את הפקידים הבכירים, והתוצאה בגיחוכה באה לידי ביטוי בסדרה הנפלאה של "כן, אדוני השר", הממחישה היטב איך הפקידות הבכירה של עובדי הציבור משטה, באופן שיטתי, בנבחרים הפוליטיים ועושה כרצונה. הטענה היא שלא השרים קובעים מדיניות אלא הפקידים התקועים כמסמרים בלי ראש.
חוקה שלמה ומשוריינת
חשוב לזכור ששליטה של הדרג הנבחר על הפקידות הבכירה היא חלק ממארג האיזונים והבלמים הדמוקרטי, ולכן צריך לבחון את המערכת השלטונית במבט רחב ולא רק בגזרה הצרה של שיטת המינויים.
אכן בארה"ב יש לנשיא כוח רב במינוי פקידים בכירים, ואולם החוקה האמריקאית קובעת מגבלות משמעותיות על כוחו של הנשיא, כגון מגבלת קדנציות לכהונת הנשיא, שני בתים בקונגרס, חוקה שלמה עם זכויות אדם משוריינת וכמעט בלתי ניתנת לשינוי, בחירות אישיות כל שנתיים לבית התחתון, בחירות כל שש שנים לבית העליון, בחירות כל ארבע שנים לנשיא ואיזון בין הממשל המרכזי למדינות.
מערכת כה מורכבת של איזונים ובלמים חסרה בשיטה הישראלית, ולכן קשה לגזור גזירה שווה בין ישראל לארה"ב. אבל אני סבור שיש צדק גם בטיעונים של הפוליטיקאים הישראלים המתקשים לבצע מינויים לתפקידים בכירים. החוק בישראל רואה בקשר פוליטי עם שר כ"חטא", וקשה מאוד למנות גורם פוליטי לתפקיד בכיר.
זה בעיניי כלל בלתי צודק, המכביד מאוד על מינויים של אנשים טובים ובעלי יכולת שכל "חטאם" הוא שהם היו מקורבים לאחד השרים או חברים בגופים מפלגתיים. מדובר באנשים טובים ומוכשרים שהיו, ועודם, מנועים מלהיבחר לכהונות שהם מתאימים להן. במצב דברים זה אכן קיים עוול מסוים והגיעה העת להקל בו.
כיהנתי בלא מעט גופים ממשלתיים, דירקטוריונים, גופים ציבוריים, ועדות וכו'. לצידי תמיד היו "מינויים פוליטיים" ו"מינויים מקצועיים". מניסיוני הדל, ברוב המקרים, לגוף העניין, המינויים הפוליטיים היו טובים לא פחות ואולי אף יותר מהמקצועיים. נדמה לי שצריך לתת לרה"מ ולשרים מרחב גדול יותר למינויים אישיים, אך צריך לעשות זאת בזהירות, במקצועיות ובתשומת לב רבה, ולא בדרך פופוליסטית.