סוף שלב א' של הסכם השבת החטופים. בשבועות הארוכים שבהם בוצעו הפעימות לשחרור חטופים, נחשפנו ביתר שאת לחוויות האיומות של החטופים ששבו מהשבי ודרישתם להשיב את חבריהם שנותרו מאחור. כך הם דורשים, וכך דורשות משפחות החטופים שישתחררו רק אם יתארך שלב א' וימומש שלב ב' של ההסכם.
בציבור קיים צמא אדיר לשמוע אותם, כל פרט. להבין את שעברו ולהזדהות. הריאיון הראשון של אגם ברגר, התצפיתנית ששוחררה, אצל קרן נויבך בכאן רשת ב' היה מרגש, מרתק ועמד בסטנדרטים של שיתוף במידע באופן ענייני ומכבד, אבל אני רוצה להפנות זרקור דווקא לריאיון טלוויזיוני שבו נחצו גבולות הטעם הטוב.
הריאיון ש"העניק" אביו של החטוף מתן צנגאוקר לחדשות כאן 11 ביום חמישי שעבר. מתברר שלמתן צנגאוקר יש אבא בשם ירון. בלמעלה מ־500 הימים שחלפו מאז הטבח, לא נחשפנו לדמותו. באותו ריאיון הוא הוצג כמי שבחר להישאר מאחורי הקלעים של המאבק ומיעט לדבר. כעת, ברקע המו"מ של שלב ב' של העסקה שבו מתן אמור להשתחרר, הוא משוחח עם כאן 11.
מה אמר? בעיקר סתר וביקר את דרך הפעולה של גרושתו עינב צנגאוקר, אמו של מתן. עינב היא מסמלי המאבק להשבת החטופים. נלחמת בציפורניים על בנה מעל כל במה בארץ ובעולם. אז מתברר שירון (האבא) חושב הפוך ממנה. לא סתם הפוך, אלא בטוח שדרכה גורמת לנזק גדול ופוגעת בסיכוי להשיב את הבן.
"המחיר של הילד עולה כשרואים את כל הברדק ברחובות, וכן, זו תעודת הביטוח של חמאס. הוא הפך להיות הג'וקר". האב הסביר שהוא הולך למחאות, זה לא שהוא לא מפגין. הולך לצמתים, להרים דגלים בימי שישי, אבל יש הפגנות ויש הפגנות. "זה קשה מאוד", אמר. "זה בן בכור, זה בן אהוב, ויש לו אבא. אבא אוהב. אבא שרוצה אותו בחזרה כמה שיותר מהר".
מי שצפה בריאיון יכול היה להתרשם ולהתרגש מהכאב, מהגעגוע, אהבת אב לבנו שנחטף לשבי. להתרשם ולתהות אם אולי באמת האם, עינב, גורמת נזק לסיכוי לשחרר את הבן.
אז זהו, שהרושם שיצר האב כנראה מאוד־מאוד מוטעה. או כמו שמיהרה לכתוב בתגובה ובזעזוע נטלי, אחותו של מתן: "האיש הזה שקורא לעצמו 'אבא שלנו' נטש אותנו מזמן. מאז שהייתי בת 13 וכשמתן היה בן 17, הוא התאדה מהחיים שלנו. לא התקשר, לא טרח לשאול לשלומנו, לא היה שם כשגדלנו, כשעברנו משברים, כשהתגייסנו".
היא מספרת שכאשר מתן היה בן 21, שוב היה עימות בינו לבין האב, שהוציא נגד מתן צו הרחקה. לדבריה זו הייתה האינטראקציה האחרונה לפני שנחטף, ועל אירוע החטיפה עודכן על ידי אמם, שעדכנה אותו גם שמתן בכלל חי בניר עוז.
האחות כתבה שהיא לא מבינה מי נתן לו את הבמה הזו "לשחק אבא של חטוף". צודקת. איך לא בודקים לפני ריאיון שבו בוחר האב לקעקע את מעשיה של עינב, אם הוא בכלל רלוונטי לחיי בנו. האם היה נוכח, האם היה אבא.
אגב, מי שצפה באותו סרטון קשה של מתן מהשבי, יכול היה לראות שהוא כלל לא מזכיר את העובדה שיש לו אבא. מתן פנה לאמו, לסבתו, לאחיותיו. לא לאביו. זה לא מוזר? לא מעורר תהייה?
לכבד את הפרטיות
עמדתו של ירון בשאלה איך נכון לנהל מאבק להשבת חטופים לא שווה יותר מעמדתו של אדם אקראי במשאל רחוב. למעשה, הרבה פחות. עמדתו, בניגוד לעמדת האזרח המודאג, עלולה להיות נגועה באינטרסים. אולי הוא בכוונה מציג עמדה הפוכה לעמדת האם? אולי זה חלק ממאבק שמתנהל מולה? אין לדעת.
האם הייתם מקבלים את חוות דעתו של גבר על אישה שהוציאה נגדו צו הרחקה? ודאי שלא. כך גם כאן. לגיטימי לחשוב שדרכה של האם מוטעית. לגיטימי לחשוב שגם אם החטופים ששבו מספרים ששאבו כוח מההפגנות שנחשפו אליהן בשבי, מעשית ההפגנות לא מקדמות את השבת החטופים. לגיטימי.
אני בטוחה גם שבקרב בני המשפחות יש חילוקי דעות בכל הנוגע לשאלה איך נכון לפעול על מנת להשיב את יקיריהם. אבל זה לא הסיפור. פה קיבלנו לכל היותר פיסת רכילות צהבהבה על משפחת צנגאוקר ופגיעה באם ובבנות הנלחמות על השבתו.
זו לא ביקורת טלוויזיה על אופי הריאיון, אלא על עצם קיומו. זו ההתעקשות על חובתנו להפסיק לחטט אצל משפחות ולהפסיק לחפש סתירות ועימותים אצלן. הדבר אינו מועיל להשגת המטרה הגדולה ולא מקדם כלום מלבד בחישה מיותרת.
הריאיון הזה הוא רק דוגמה. יש הבדל בין להביא מידע חדש בסוגיית החטופים, לגוון בקולות, לעורר שיח ומודעות ולזעזע את השומעים, לבין מה שעלול להתפרש (סליחה על הבוטות) כניסיון להעצמת ריגוש אצל צופים ומאזינים באמצעות חיטוט בקרביים של המשפחות.
מצד אחד מסבירים בשידורים שהמשפחה מבקשת לכבד את פרטיותה, ובמשפט לאחר מכן יש מי ששואלים (לא כולם) שוב ושוב את הקרובים: מה הוא/היא מספרים על השבי? איזו התעללות עבר? פיזית, נפשית? מה למשל? מה אילצו אותו לעשות? כמה נורא זה היה, ואפשר לפרט בכל זאת?
משפחת ביבס, שליוותה לפני יומיים את אהוביה למנוחת עולמים, ביקשה מספר פעמים להימנע מפירוט האופן שבו נרצחו שירי ובניה אריאל וכפיר ז"ל, כי זה מכאיב, ובכל זאת הם נאלצים לשמוע פרטים קשים כאילו אינם מסוגלים לשער לבד, כאילו לא ביקשו לחדול מכך. כל מי ששמע את ההספדים קורעי הלב של ירדן ביבס ואחותו עופרי, מבין שהם חייבים את השקט שאותו הם מבקשים.
באחד הראיונות השבוע שמעתי שאלה שהופנתה לאמם של חטופים: "אז כשאת שומעת על התנאים הקשים, ההרעבה, השלשלאות – זה נורא. איך את מחזיקה מעמד?". איך לדעת המראיינת היא מחזיקה מעמד? יש סיכוי שהיא סבורה שזה לא נורא?
חשוב שנשמע מה עמדת המשפחות, חשוב שנשמע מה עברו ועוברים החטופים ששבו ואלה שעדיין שם, אבל בלי לדובבם, בלי ללחוץ, בלי לנבור בפצעים ועל הדרך לפצוע עוד קצת, גם אם הדבר נעשה בתום לב.