אני בהחלט מעדיף שישראל לא תשלוט במיליוני פלסטינים בכוח, ואני מאחל לחבריי הפלסטינים להיות מאושרים. אם לשם כך נדרשת מדינה ערבית חדשה, אז יש לשקול. אבל הרעיון של זכות פלסטינית בלתי ניתנת לערעור למעמד של מדינת לאום אינו חזק ואולי אף מזיק.
אולי מזיק, כי אולי זה לא אפשרי. כאשר מתייחסים לבלתי אפשרי כאל הכרחי, התוצאות לא טובות. לא טובות, כפי שאכן היה ב־35 שנות ניסיונות בכיוון הזה. להלן הבעיות.
ארץ הקודש קטנה. לב המקום הוא כ־100 קילומטרים של קו חוף הים התיכון – אזור עם מזג אוויר די נחמד מדרום להרי הגליל ומצפון למדבר הנגב ברוחב ממוצע (עד נהר הירדן) של כ־60 קילומטרים. לדחוס שם שתי מדינות זה קשה; נסיגה של ישראל מהגדה המערבית (החלק המזרחי של אזור זה) תשאיר אותה ברוחב של פחות מ־20 קילומטר באזור נתניה. זה בעייתי גם אם השכנים לא ג'יהאדיסטים שזועמים עליך.
במהלך כל התקופה הזאת, הפלסטינים לא הצליחו להתכונן להקמת מדינה בשום דרך בוגרת. הרשות הפלסטינית מושחתת, לא יעילה ולא דמוקרטית. חמאס בעזה ניהל מדינת מאפיה שטנית, חצי תיאוקרטיה וחצי קלפטוקרטיה, תוך שהוא מחנך את הנוער לברבריות. בהתחשב בכך, כל ממשלה ישראלית בעתיד הנראה לעין תדרוש פירוז מוחלט של השטח, עם הגבלות חמורות גם על כלי הנשק של המשטרה. הפלסטינים ידחו את זה.
ואכן, הפלסטינים בדרך כלל אינם גמישים, כי הם מאמינים שהדמוגרפיה פועלת לטובתם והיהודים בסופו של דבר יברחו. בין היתר הם דורשים שליטה על מחצית מירושלים כולל העיר העתיקה – דבר שפירושו חלוקת העיר בין מדינות שבהן רבים, במיוחד מהצד הפלסטיני, ירצו לחולל טרור. לא סביר שישראל תסכים לזה אי פעם. הדבר הכי קרוב לעיר מפוצלת כזו היא ניקוסיה, עם אפילו לא עשירית מרמת האיבה הפוטנציאלית, וחלוקה פשוטה בהרבה.
אלפי מיקרו־מדינות?
תמיד תמכתי במאמץ שתי המדינות, וסביר שכך יהיה גם בעתיד. אני מחזיק בדעה זו מכיוון שתוצאת ברירת המחדל, המשך של הסטטוס־קוו, היא מדינה אחת חצי־ערבית וחצי־יהודית שלא תדע שלום ולא תהיה דמוקרטית, כי היהודים לא ייתנו לגדה המערבית ולפלסטינים בעזה להיות אזרחים.
אבל אני כן רואה את הבעיות בהתעקשות שהפלסטינים יקבלו את כל המאפיינים של מדינה עצמאית נפרדת, כמו צבא וחיל אוויר ושליטה מלאה בגבולות.
האם לא יעלה על הדעת לחפש חלופות? רעיון אחד יכול להיות לצרף חלקים מהגדה המערבית, כולל הערים המרכזיות שלה, לירדן השכנה – ולהפוך אותם למחוז מפורז של המדינה הגדולה יותר. אולי אפשר לצרף את עזה למצרים השכנה, או שתהיה אזור חסות בינלאומי, מפורז לחלוטין. יש בעיות בשני התרחישים – אף אחת מהמדינות לא רוצה יותר פלסטינים – אבל אפשרויות נטולות בעיות לא קיימות.
בינתיים, להגיד לפלסטינים שהגדרה עצמית לאומית היא זכות טבעית של כל העמים - זה שקר. על פי מחקרים, יש בעולם למעלה מ־10,000 קבוצות אתניות, לשוניות, תרבותיות ודתיות שניתן לזהות (ולפי המחלקה לעניינים כלכליים וחברתיים של האו"ם, עמים ילידים לבדם מהווים כ־5,000 תרבויות שונות). רבים מהם ייחודיים הרבה יותר מהפלסטינים, שאינם שונים מהותית מלבנונים או סורים סונים (ואכן, עד הקמת ישראל לא הייתה התייחסות כלשהי לעם פלסטיני).
עם זאת יש רק כ־200 מדינות מוכרות. אנחנו לא חיים בעולם של אלפי מיקרו־מדינות. רק קבוצות בודדות משיגות מדינה, וזו פונקציה של כוח, רצון, התנהלות חכמה, גיאוגרפיה, נסיבות ומזל.
עצם המבנה הוא חדש. במשך רוב ההיסטוריה, האנושות התארגנה באימפריות, ממלכות ומדינות־עיר. הגדרה עצמית לאומית, שבה קבוצה שלמה עם מאפיין משותף (כמו שפה) יוצרת מדינת־לאום, תפסה אחיזה רק במאות ה־19 וה־20, וגם על ידי תנועות העצמאות הפוסט־קולוניאליות (שלרוב, למרבה האירוניה, יצרו מדינות לא קוהרנטיות ומלאכותיות). תמיד זה יושם באופן סלקטיבי.
תיאורטיקנים פוליטיים טענו זה מכבר שהעולם מנוהל בתחרות כוח, לא דיון על זכויות מוסריות. תומס הובס תיאר את החיים כמלחמה "מגעילה, אכזרית וקצרה" של כולם נגד כולם. זה רלוונטי במיוחד בעידן המסומל על ידי מנהיגים כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שנראה חסר ערכים כמעט לחלוטין.
להרבה קבוצות יש זהות לאומית חזקה, היסטוריה ארוכה וקייס חזק, אך עדיין הן נותרות חסרות אזרחות: הכורדים, קבוצה אתנית מובהקת של 35־40 מיליון בני אדם הפרוסה על פני טורקיה, עיראק, איראן וסוריה, נשארה בלי עצמאות מכיוון שמעצמות אזוריות מתנגדות לזה; הטיבטים, שסופחו לסין ב־1951 בלי שמישהו יעז להגן עליהם; האויגורים, המתמודדים עם דיכוי שיטתי באזור שינג'יאנג של סין; הצ'צ'נים, שנלחמו ברוסיה למען עצמאות, לשווא; קבוצות הילידים הרבות של אמריקה הלטינית; הבאסקים והקטאלונים. והרשימה ארוכה.
רעיון נלעג היסטורית
בינתיים, כמה קבוצות נלחמו בהצלחה כדי לתפוס טריטוריה (כמו וייטנאם או אלג'יריה) או לאחד שבטים תחת שפה משותפת (כמו גרמניה ואיטליה). זה חל גם על המקרה החריג של היהודים, שפוזרו ברחבי תבל והתכנסו מחדש כעבור 2,000 שנה בישראל.
ההיסטוריה האנושית היא שרשרת בלתי פוסקת של כיבוש, עקירה וקליטה. כל האנושות מקורה באפריקה; כל מה שמעבר לנקודה הזאת הוא סיפור של הגירה, סכסוך והשתלטות. צרפת קיימת לא בגלל זכותם הנצחית של הצרפתים לארץ זו, אלא משום שבנקודות שונות בהיסטוריה, קבוצות שונות – הפרנקים, הרומאים, הגאלים – לחמו וניצחו והתמזגו.
בריטניה היא מיזוג של קלטים, סקסונים, נורמנדים ועוד אין־ספור אחרים שכבשו ונכבשו. הרעיון שלכל קבוצה יש זכות בלתי מעורערת לטריטוריה ספציפית הוא נלעג מבחינה היסטורית.
הבנת המציאות הזאת מבהירה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. השאלה היא לא אם פלסטינים ראויים למדינה. לפי ההיגיון הזה, גם רבים אחרים ראויים, ואפילו יותר. השאלה היא אם יש להם הכוח והנסיבות לכך.
והנה, הפלסטינים החלישו שוב ושוב את סיכוייהם. הם סירבו להצעות שהיו נותנות להם דריסת רגל לריבונות, אפשרו לקבוצות קיצוניות כמו חמאס לשגשג, חינכו את הציבור שלהם – במיוחד את הנוער – על נרטיבים המפארים אלימות מטורפת, ונאחזים ביעדים בלתי סבירים כמו חזרה מלאה לישראל ולא בניית אומה פרגמטית. גם בישראל יש משוגעים, אבל התנועה הלאומית שלה הייתה שפויה מאוד.
יתרה מכך, עצם הרעיון של מדינה פלסטינית מתכתב עם הגבולות השרירותיים במזרח התיכון, שסומנו על ידי מעצמות קולוניאליות ללא התחשבות רבה בתנאים בשטח. הסכם סייקס־פיקו משנת 1916, עסקה סודית בין בריטניה לצרפת, והתחמונים שבאו בהמשך, פיצלו את האזור באופן שהוביל לריבוי מדינות מלאכותיות.
כל עוד יש לליגה הערבית 22 מדינות – שלמעט חריגים מדברות אותה שפה, זה מצחיק שכל מיני בורים בעלי כוונות טובות בקמפוסים אמריקאיים מקדישים כאלה אנרגיות ליצירת ה־23, ושמים קצוץ על הכורדים.
התרעות פיקוד העורף