לפני שנתיים וחצי או שלוש, כל סדנה רביעית שביקשו ממני הייתה בנושא "גיוון והכלה". השנה? אפילו לא אחת. פעם עוד היינו קונים את הסיפורים היפים על גיוון, הכלה ושוויון. את המצגות המושקעות, את ההצהרות של בכירי חברות הטכנולוגיה שהצלחתם נובעת מכך שהם "מביאים לשולחן פרספקטיבות שונות". הם עדכנו את לוגו החברה בצבעי הקשת בחודש הגאווה, ציינו את חודש ההיסטוריה השחורה, ופרסמו תמונות מרגשות של צוותים רב־תרבותיים בעמוד הלינקדאין שלהם.
אבל ככל שעובר הזמן, מתברר שאלו היו יותר הצהרות מאשר אידיאולוגיה. כשהרוח משתנה, כשהאווירה הציבורית מתהפכת - מתברר שכל ההתחייבויות הללו היו כתובות על הקרח. גוגל, מיקרוסופט, מטא, אמזון — תאגידי הענק שהובילו את אג'נדת ה־DEI (Diversity, Equity, Inclusion) ומיתגו את עצמם כחלוציה, מודיעים בזה אחר זה על חיסול המחלקות, ביטול ההעדפות המתקנות וסיום ההתחייבות לגיוון תעסוקתי.
גם מנכ"לית סיטיגרופ אמרה כי עובדים חדשים לא ייבחרו מעתה מתוך רשימה מגוונת של מועמדים, ומנכ"ל פפסיקו הודיע כי לחברה לא יהיו יותר מנהלים האחראים על תחום השוויון בתעסוקה. ברבע הראשון של 2025, יותר מ־300 משרות בתחום הגיוון והשוויון נעלמו מחברות הפורצ'ן 500.
מה זה אומר? שכנראה זה מעולם לא היה אמיתי. לא הייתה פה אידיאולוגיה עמוקה, אלא אינטרס נטו. מהלך יחצני, טרנד שאימצו כי זה היה נכון לתקופה של הדמוקרטים. עכשיו, כשהשלטון משתנה, כשהחשש מפגיעה בחוזים פדרליים הופך מוחשי - הם מוותרים על זה בקלות מפתיעה.
מה שמעניין הוא ההפכפכות הצינית, גישת גראוצ׳ו מרקס במיטבה: "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי גם אחרים". אחרי שנים של משרות כמו "סמנכ"ל גיוון והכלה" ותקציבים של מיליונים לתוכניות שוויון, פתאום הכל מתמוסס כמו טרנד שעבר זמנו.
האנשים צריכים ודאות אבל השינוי הזה לא קורה בוואקום.
אנחנו רואים נהירה המונית אחרי דמויות כמו ג'ורדן פיטרסון ודמויות סמכות אחרות שמטיפות לחזרה לסדר חברתי ברור, ל"גבריות מסורתית" ולהגדרות ברורות. הספרים שלהם מככבים ברשימות רבי־המכר, הפודקאסטים שלהם שוברים שיאי האזנה, והרצאותיהם נמכרות באלפי דולרים לכרטיס. הנשיא דונלד טראמפ, באחד הצעדים הראשונים של ממשלו החדש, הכריז שהמדינה תכיר רק בשני מגדרים. מה שנראה כמו צעד טכני לכאורה הוא למעשה ביטוי עמוק לתפיסה רחבה יותר: בעולם פוסט־מודרני שבו אין גבולות ברורים, אין נכון ולא נכון, אין שחור ולבן אלא רק פרספקטיבות משתנות — אנשים כמהים לוודאות.
ג'ורדן פיטרסון מסמל יותר מכל את תגובת הנגד לאידיאולוגיית הפרוגרסיביות הקיצונית. הפרופסור לפסיכולוגיה מקנדה, שהפך לאחת הדמויות האינטלקטואליות המשפיעות ביותר בעשור האחרון, החל את דרכו לתהילה עולמית כשהתנגד לחוק הקנדי C-16, שחייב שימוש בכינויי גוף מועדפים. מה שהתחיל כמחאה אקדמית הפך לתנועה גלובלית. ספרו "12 כללים לחיים" נמכר ביותר מ־5 מיליון עותקים ותורגם ל־50 שפות. הרצאותיו על יונג, דוסטויבסקי והתנ"ך צברו מאות מיליוני צפיות.
אבל ההשפעה של פיטרסון חורגת מעבר למספרים. הוא סיפק שפה ומסגרת אינטלקטואלית למי שהרגישו מנוכרים מהשיח הפרוגרסיבי העכשווי. במקום להתמקד בזהויות קבוצתיות, הוא מדגיש אחריות אישית. במקום לדבר על דיכוי מבני, הוא מדבר על ההיררכיות הטבעיות והנחוצות שקיימות בכל חברה אנושית. במקום לראות בתפקידים המסורתיים דיכוי, הוא רואה בהם ביטוי של דפוסים ארכיטיפיים עמוקים בפסיכולוגיה האנושית. פיטרסון מחבר את עמדותיו לפילוסופיה קלאסית, פסיכולוגיה יונגיאנית, ביולוגיה אבולוציונית, ואפילו לנרטיבים דתיים – זוהי תפיסת עולם שלמה ולא רק תגובה פוליטית.
הפופולריות המטאורית של פיטרסון, במיוחד בקרב גברים צעירים, מדגישה את הריק שנוצר כאשר ערכים מסורתיים נשללו מבלי שהוצע סיפור חלופי משכנע וקוהרנטי. עבור רבים, התיאוריות שלו על סדר וכאוס, משמעות וסבל, מספקות את מה שאג'נדת ה־DEI לא הצליחה לספק – מפה להתמצאות בעולם מורכב ומבלבל. בעידן של ספקנות כלפי הנרטיב הפרוגרסיבי, פיטרסון וההוגים השמרנים החדשים שבאו בעקבותיו מציעים חלופה שמדברת לא רק אל הרציו, אלא גם אל הצורך העמוק בסדר, משמעות וזהות – צורך שהמודל הפרוגרסיבי לעיתים התעלם ממנו או ביטל אותו כשריד פרימיטיבי.
השילוב בין הפופולריות של פיטרסון לניצחונו החוזר של טראמפ אינו מקרי. שניהם, למרות ההבדלים העצומים ביניהם באישיות ובסגנון, מייצגים התנגדות למה שנתפס כ"תקינות פוליטית" מוגזמת ול"אליטיזם פרוגרסיבי". בעוד פיטרסון מציע הצדקה אינטלקטואלית ופסיכולוגית לערכים מסורתיים, טראמפ מתרגם את אותם רגשות לאקט פוליטי נחוש. הקהל שמתרגש מהרצאותיו של פיטרסון על הצורך בסדר ובגבולות חד־משמעיים, הוא אותו קהל שמתלהב מההבטחה של טראמפ "להחזיר את אמריקה לגדולתה". המעריצים שמריעים כשפיטרסון מדבר על ההכרח להכיר בהבדלים הביולוגיים בין המינים, הם אותם מצביעים שמעריכים את הצווים של טראמפ המבטלים מדיניות של שירותים א־מגדריים בבתי ספר.
זהו אותו גל תרבותי־פוליטי המתבטא בשתי זירות שונות – האקדמית־אינטלקטואלית והפוליטית־פופוליסטית. אף שפיטרסון עצמו נזהר מלהזדהות פוליטית באופן מפורש, תופעת "פיטרסוניזם" מהווה את המסד האידיאולוגי־פסיכולוגי למהפך הפוליטי שטראמפ מוביל. שניהם משקפים את התחושה הרווחת שההבטחה הפוסט־מודרנית לעולם ללא גבולות וללא אמיתות מוחלטות לא רק שלא הביאה לשחרור אמיתי, אלא יצרה חברה חסרת עוגנים, מבולבלת וכמהה לכיוון ברור.
וזה לא רק עניין פוליטי. זה יושב עמוק על המבנה המוחי שלנו. המוח האנושי אוהב סיפורים ברורים, הוא שונא עמימות, הוא שונא ספק. הוא מחפש ודאות, מחפש היררכיות ברורות, מחפש רעים וטובים. מחקרים בנוירולוגיה מראים שמצבי עמימות מפעילים את מנגנוני הלחץ במוח, מעוררים את האמיגדלה ומגבירים תחושות של חרדה. ההיפוקמפוס שלנו, האחראי על זיכרון ולמידה, מתקשה לקודד מידע שאינו נופל לקטגוריות מובנות וברורות.
כשאג'נדת ה־DEI הגיעה לשיאה, היא הציעה מודל שבו גבולות מגדריים, תרבותיים וחברתיים הפכו לנזילים. כל זהות היא לגיטימית, כל פרספקטיבה היא תקפה, אין "נורמלי" ואין "חריג". עבור אנשים רבים, המסגרת הזו הייתה משחררת ומחבקת. עבור אחרים, היא יצרה תהום של אי־ודאות, מציאות שבה כל מה שהיה מובן מאליו עד כה מוטל בספק.
המטוטלת האנושית
הגל הפרוגרסיבי היה בלתי נמנע, אבל כך גם המטוטלת החוזרת לכיוון השני. ברגע שהנרטיבים הישנים נשברים, כשהעולם הופך נזיל מדי, הנטייה הטבעית היא להיאחז במשהו מוצק. כשכל הקווים היטשטשו, אנשים מבקשים חזרה את הוודאות, את המסגרת, את התחושה שהמציאות עדיין מובנת וברורה. אנחנו רואים את זה לא רק בפוליטיקה האמריקאית, אלא ברחבי העולם - עליית הימין באירופה, התחזקות המפלגות השמרניות, החזרה לשיח של גבולות לאומיים וזהות מסורתית.
אי אפשר להתעלם גם מההקשר הכלכלי של המפנה הזה. בתקופה של אינפלציה, משבר דיור ופיטורים המוניים בענף הטכנולוגיה, קשה יותר למצוא משאבים למאבקים חברתיים. כשעלויות המחיה עולות והביטחון התעסוקתי מתערער, שאלות של זהות, ייצוג והכלה נדחקות לשוליים. מנכ"לים, שלפני שנתיים היו מתחרים ביניהם מי יקים יותר תוכניות לקידום גיוון, היום מדברים על "התייעלות", "חזרה לליבה" ו"מיקוד בתוצאות עסקיות". תקציבי ה־DEI היו הראשונים להיפגע ברבות מהחברות שהכריזו על קיצוצים בשנה האחרונה.
זה לא שהערכים של הכלה ושוויון אינם חשובים, אבל כשהם הופכים לאידיאולוגיה קיצונית, ללא עיגון במציאות, כאשר הם מצטלבים עם כלכלה מקרטעת או כאשר הם מובילים לתחושת ניכור בקרב קבוצות מסוימות - הם לא יכולים לשרוד לאורך זמן.
במקרים רבים, אג'נדת ה־DEI הובלה באופן שיצר אנטגוניזם במקום גישור. במקום להתמקד בבניית גשרים והבנה הדדית, לעיתים היא נראתה כמייצרת היררכיה חדשה של מדוכאים ומדכאים, קורבנות ופריבילגים. הרטוריקה הזו, שביקשה לתקן עוול היסטורי, לעיתים יצרה תחושת עוינות בקרב אלה שחשו שהם מואשמים ללא הצדקה. המטוטלת הזו תמיד הייתה כאן, והיא תמשיך לנוע. היום אנחנו רואים אותה זזה לכיוון ההפוך, ואי אפשר לומר שזה לא היה צפוי.
השאלה האמיתית היא לא אם המטוטלת תנוע, אלא מה נלמד מהתנועה הזו. האם נבין שאי אפשר לכפות שינוי חברתי מלמעלה, ללא שיח אמיתי וללא התמודדות עם החרדות וההתנגדויות שהוא מעורר? האם נמצא דרך לקדם שוויון והכלה באופן שנטוע במציאות המשותפת, שמדבר גם אל החוששים משינוי?
בסופו של דבר, אולי הלקח הגדול הוא שערכים חברתיים אמיתיים צריכים להיות מעוגנים באמונה כנה, לא בטרנדים עסקיים או ברוחות פוליטיות משתנות. כי כשהרוח משתנה, כפי שאנו רואים היום, רק מה שמושרש באמת יישאר אֵיתן.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה