בדמוקרטיה שלנו, הכרוז של בני סכנין אינו חושש להישמע כתומך טרור

לנשיקה יש משמעויות רבות: היא יכולה להעיד על חיבה או אהבה בין בני זוג, בני משפחה או חברים; היא יכולה להעיד על הערצה, כמו נישוק כף רגלו של האפיפיור; היא יכולה להינתן כאות של כבוד או כסימן של פרידה; וישנה גם נשיקה על המצח, שבה המנשק כביכול מאציל רוחניות על המנושק. באסלאם משמעותה של נשיקה כזו היא חיבה או הערכה מצידו של המנשק.

כולנו ראינו כיצד במהלך הטקס המשפיל של שחרור החטופים בהפקת חמאס נאלץ עומר שם טוב לנשק את המחבל שעמד בסמוך לו על מצחו, קבל עם ועולם. מי שצפה במשדר ראה כיצד מורה הצלם לעומר לנשק את המחבל, ואז מתרחק ומכוון את המצלמה לעברו.

מבחינת מכונת התעמולה של חמאס, הנשיקה שעומר נתן כמי שכפאו שד, נועדה להראות לעולם עד כמה הם שובים נאורים. אם הייתה לישראל מערכת הסברה פעילה ויעילה, טוב היה לו היו מראים מה באמת קרה שם. הרי חמאס לא רק לוחם, הוא גם פועל בזירת התודעה. כל צילום, כל צעד, כל סצינה מתוכננים כדי לשרת את הנרטיב שלהם.

עומר שם טוב הוא סמל לאדם שהיה נתון תחת מערכת כוח דורסנית עם פרופגנדה חכמה, פסיכולוגיה של ההמון עטופה במסרים מבוימים, בצילומים, בגינונים שחודרים באופן תת־הכרתי לכל צופה. חמאס מבין את כוח המצלמה ומנצל את השליטה המוחלטת שלו בחטופים כדי להעביר תמונה של חמלה והתחשבות. הוא יודע שתמונה אחת שווה אלף מילים.

לאחר שחמאס הראה ב־7 באוקטובר למה הוא מסוגל, צריך להיות אידיוט גמור כדי לחשוב שעומר שם טוב נישק את מחבל חמאס בספונטניות מתפרצת ומתוך הבעת תודה. זה לא הפריע לסעיד חסנין, כרוז בני סכנין ועיתונאי ותיק, לשבח את חמאס ולגנות את ישראל. לטענתו, הנשיקה של עומר נועדה להראות לעולם ולנתניהו את הערכתו על היחס הטוב והאנושי שקיבל בזמן שביו, בניגוד ליחס שמקבלים האסירים הפלסטינים. אותם אסירים שחלקם זוכים ללימודים אקדמיים ושאר פינוקים.

איך ייתכן שחסנין - עיתונאי ישראלי־ערבי שחי בקרבנו וחשוף מהרגע הראשון לכל מה שמתרחש בארץ מאז אותה שבת שחורה - מרשה לעצמו להשוות בין ישראל לחמאס? נראה שבדמוקרטיה שלנו הוא אינו חושש להישמע כתומך טרור. לפחות הוחלט בתוך זמן קצר על סיום תפקידו ככרוז הקבוצה.