בשם ארבע חברות דיברה האהבה | לירון חאיק מעוז

"מה קורה לירון, אני רואה שיש אור בחדר שלך, את באה לעשות סיבוב איתי ועם ברוסלי?", כך שאלה אותי חברתי הטובה בשנת 1998, שידעה שאני בשיא החרישה למבחן בספרות. גרנו בניין ליד בניין, הכרנו בגיל חמש עשרה פלוס, כשהתחלנו את התיכון, למדנו ספרות מורחבת יחד וחלקנו את אהבתינו ל"עטור מצחך" ו"קפה רובל", היה לה הומור שנון, שעד היום אני טוענת שהיא צריכה לעלות על במות פתוחות ולסחוף את הקהל.

לחברות הזאת הצטרפה הגאון, החברה הזאת שתמיד מבינה במחשבים, יודעת להדפיס על נייר קלף ופשוט מפזרת את טוב ליבה ומתנדבת לסייע בלי שנבקש. עד היום אני נעזרת בה במצגות ובעצות לחיים. היא טובה, היא עוטפת ומשעשעת בלי להתאמץ.

הצלע הרביעית של החבורה הלא היא התקתקנית המתוקתקת. זאת שהבית שלה תמיד נראה מליון דולר, היא נראית מליון דולר, תמיד תהיה איזו עוגה בתנור והכל כמובן מלווה במילה האלמותית "בקטנה". רק שהקטנה שלה זו הגדולה שלי. והיא מפרפצת על. שיחה קטנה איתה בחטף והכל נשמע הגיוני.

אלו בגדול החברות שלי מהתיכון, שמלוות אותי עשרים ושבע שנה, הן המראה המזוקקת שלי לתכלס. גם כשצמצמנו סוגריים ביחסים, וגם בימים של כפל ובעיקר של חילוק, כשהתרחקנו כתוצאה מהחיים, או כשגרנו בערים שונות, או כתוצאה מאי הבנות שהיו, ידעתי שהן שם. גם כשהיו שנים לא פשוטות, כשכל אחת הייתה בענייניה, תמיד ידענו מה קורה, תמיד נשארנו בתמונה.

השנים האחרונות שעברו עם הקורונה, המלחמה והטירוף הכללי לימדו אותי לצעוק יותר בשקט, לדבר בקול רם, אבל בלי להשתגע. שנים הייתי בטוחה שכאשר אני נכנסת לחדר חדש, חייבים להרגיש אותי. בייחוד בשנים ההן לאחר גירושיי. כל הזמן רציתי שיראו אותי כיוון שחשתי תקופה ארוכה בלתי נראית. הייתי בטוחה שחייבים לשמוע כל הברה שיוצאת לי מהפה, כי היא מאוד חשובה, אחרי תקופה שחשתי מושתקת.

המרובע הזה של החברות הזאת פעמים רבות הציל אותי מעצמי. לאורך השנים, כמו כולנו, החלפתי מסגרות שונות, אנשים נכנסו ויצאו מחיי, אבל איתן ידעתי שלא משנה מה יקרה, אני רוצה להישאר בשולחן הזה, עם ארבע הרגליים המגניבות האלה, עם הקריצה המיוחדת.

והן אף פעם לא אכזבו. הן ידעו לתת בראש כשהגזמתי. הן היו שם בלילות של צבא פחות פוטוגניים. הם החזיקו לי את הראש כשרציתי להקיא מחלומות שהתנפצו לי על קרח הפנטזיה הנוצצת. הן הצחיקו אותי כשעשיתי בחירות לא מוצלחות של דייטים בימי הרווקות והגירושים, הן הצילו אותי מסמטאות חשוכות פיזיות ונפשית. הן נתנו לי קריאת השכמה כשהגזמתי. ואלוהים כמה הגזמתי.

הן תמיד היו תרתי: נותנות בראש ומלטפות, כועסות על סלפי לא רצוי ומחייכות. וגם כשעברתי גבול בשתיה, באוכל, באכילה הפרועה, בהרעבה העצמית, בהלקאה עצמית וברצון לפצות את עצמי שהגיע ימים כלילות. הן אף פעם לא שפטו אותי על שטויות ותמיד מצאו דרך לפלס לי את הדרך משלוליות.

הן תמיד גרמו לי להרגיש טוב יותר עם עצמי כשאני איתן, ואני יכולה רק לקוות שזה הדדי. האמת כאשר אני מסתכלת עליהן אני משתדלת לקחת ולאמץ מכל אחת תכונות אופי שאני אוהבת עד כלות. כי הן לגמרי השראה עבורי בכל תחום ואני מרגישה ברת מזל שאנו הולכות יד ביד כל השנים הללו.

אז אהובותיי, הטור הזה הוא מחווה לכן שאתן בחיי.