מופע האימים בבית הלבן של טראמפ את זלנסקי המחיש היטב לא רק את נחישות הנשיא האמריקני לעצב סדר עולמי חדש אלא את הפרדיגמה שעליה מבוסס הסדר הזה: ריאליסטית לחלוטין. אין כאן כינורות שמנגנים ולא ערכים נאורים לכאורה של התנגדות, דמוקרטיה וזכויות. יש כאן ריאליזם קר וחישובי אינטרסים עוד יותר קרירים שבמוקדם אמריקה [גדולה מחדש].
זהו סדר שנועד לכבות מוקדי קונפליקט, לצמצם את מעורבות ארה"ב בהם, לסתום את דליפות הדולרים האמריקניים ולהפנות את אמריקה לזירת המאבק המרכזית שלה: סין. אוקראינה שילמה אתמול את מחיר האסטרטגיה הזו. זלנסקי נותר עם המון כבוד אבל כמו שטראמפ ציין, ללא קלפים ובעיקר ללא גיבוי אמריקני.
ההתגייסות האירופית לצידו של זלנסקי, פוסט הפגישה, הייתה נוגעת ללב, אבל היא בעיקר שיקפה את הבנת אירופה כי הברית ההיסטורית עם אמריקה הפכה לדבר שתלוי בדבר. תלויה באינטרסים קרים ופחות בעניינים ערכיים. לא רק זלנסקי שכב אתמול על הקרשים בוושינגטון אלא אירופה כולה שמתעוררת לשחר של יום חדש, בעייתי מאוד מבחינתה, חסרת גב אסטרטגי מול רוסיה, עם צבאות קטנים ולא רלוונטיים בעליל לגודל האיום המזרחי.
טראמפ נחוש לסיים את המלחמה באוקראינה. הוא נחוש לתת לפוטין את השוחד הכלכלי וגם הישגים על חשבונה של אוקראינה כדי לנתק אותו מאיראן ובעיקר מסין וכדי לפרק את הברית המשולשת או המרובעת בין סין - רוסיה - איראן - צפון קוריאה. זו שפירוקה יאפשר לו לבודד את המתחרה הגדולה, ואגב כך גם לעשות את הסדר החדש במזה"ת.
זהו סדר המבוסס על הכרעת ציר ההתנגדות ועל כינון והרחבת הסכמי אברהם התועלתניים והריאליסטיים בין ישראל לשכנותיה על חשבון הפלסטינים, וגם המצרים והירדנים. אין כאן ענייני אהבה, רומנטיקה בין מדינתית ובין ציוויליזציונית, ערכים או רעיונות נשגבים. יש כאן חישובים קרים של תועלות וכדאי לישראל להבין זאת. טראמפ אוהד את ישראל בכפוף לארכיטקטורה הכוללת שלו. זו אהבה התלויה בדבר וכרגע היא מאוד משרתת את ישראל ולכן צריך למנף את העניין. יש לכך משמעות מעשית ברורה.
טראמפ לא יאפשר לישראל לדפוק לו את החזון המזרח תיכוני באמצעות מלחמת התשה מתמשכת ואין סופית. זה לא עומד על הפרק. סוג המלחמה הזו שבמידה רבה נאכפה ונכפתה על ישראל בשל ממשל פרוגרסיבי עדיין בארה"ב, קהילה בינלאומית צבועה ופרוגרסיבית לא פחות, הנהגה צבאית רופסת בישראל שמחזיקה בתפיסות עולם אופרטיביות מבוססות הרתעה ונוכחות יתרה של גורמים משפטיים פנימיים שבולמים את המהלך הצבאי – הגיעה לסיומה. וכדאי להפנים זאת.
ישראל צריכה לשנות ומהר את תצורת ההתנהלות שלה, בעיקר מול עזה ואל מול מה שנראה כניסיון חמאסי לגרור אותה למשא ומתן אין סופי שמאפשר לה מצד אחד להמשיך ולהחזיק לנצח את קלפי המיקוח בדמות החטופים ומצד שני לתקוע מקלות בגלגלי חזון טראמפ. ישראל, מבחינה זו, מתקרבת במהירות עצומה ואולי מוקדם מהצפוי, אם לשפוט על פי סימני קוצר הרוח בוושינגטון כלפי אוקראינה ולפי התשובות שהתקבלו מחמאס בפגישות סוף השבוע בקהיר, לרגע האמת.
זה הרגע שבו היא תצטרך להכריע ובעיקר להחליט האם היא חוזרת ללחימה בהינתן כך שחמאס מאותת, בדיוק כמו זלנסקי, הגם ההבדלים ביניהם, על עניינה בהמשך עמידה איתנה ורוח ההתנגדות. לא זו בלבד, היא תצטרך גם לקבל החלטה לגבי האופן והדרך שבה הלחימה הזו תתנהל. שיטת הפשיטות בעזה שהוביל הפיקוד בראשות הרמטכ"ל היוצא, הרצי-הלוי, מתה ואינה רלוונטית עוד למציאות הנוכחית, לפחות מבחינת וושינגטון.
המערכה הבאה שאליה צועדת ישראל תצטרך להיות שונה מאוד, ובעיקר חד-משמעית ומוחלטת. זו המשמעות של המונח 'שערי הגיהינום'. אם אלה לא ייפתחו ומהר על עזה ועל חמאס הרי שאלה ייפתחו גם על ישראל והפעם מצד הממשל האמריקני שעם כל גילויי הסימפטיה החיצוניים כלפי ירושלים, הוא נחוש לקדם בעיקר את האינטרס האמריקני. התמהמהות ישראלית ואסטרטגיה של גרירת רגליים אינן כנראה אופציה עבור ישראל וטראמפ ביטא לפני כשבוע ברמז עדין את סלידתו מהאופן שבו ישראל מנהלת את הביזנס מול חמאס.
אגב, זו גם אינה חלופה מבחינת הממשלה הנוכחית ומבחינת נתניהו באופן אישי. כמו שטראמפ היה בוטה כלפי חוסר הלגיטימיות הפוליטית של זלנסקי, הוא יכול להיות בוטה גם כלפי אלה המכהנים בירושלים במציאות שבה על המגרש הפוליטי מתחממים שחקנים שרק מחכים לגט כריתות אמריקני לנתניהו, כדי לסלול מחדש את חזרתם למגרש הפוליטי, הפעם ללא עבאס מנצור.
התרעות פיקוד העורף