נתניהו טען כי מדובר היה בקשר שגרתי, "פגישות חברתיות של פעם בכמה חודשים", והכחיש כל התערבות בענייני בזק: "חתמתי פחות, הרגשתי הקלה". ההגנה מצידה, בראשות עו"ד עמית חדד, הציגה מייל מהיועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה דאז, שלומית ברנע-פרגו, אשר ביקש לעדכן את הסדר ניגוד העניינים של נתניהו בנוגע לקשריו עם אלוביץ'. בכך חדד 'הרים להנחתה', ונתניהו אכן הנחית, וציין כי סוגיית הסיקור התקשורתי לא עלתה כלל בהסדר, מה שמחזק את גרסתו כי לא היה כאן "תן וקח". במהלך הדיון נמסר לו פתק בזמן אמת, ככל הנראה בנוגע למתקפת הטרור בחיפה, אך העדות המשיכה באופן יחסי ללא הפרעה.
אנו עדים לקרב מרתק בין נרטיבים. ההגנה מנסה לפרק את יסודות השוחד בתיק 4000 – קשר סיבתי ישיר בין הטבות רגולטוריות לסיקור אוהד. נתניהו מצייר תמונה של מנהיג עסוק שפעל בתום לב, בעוד התביעה תטען כי עצם אי-הכללת הסיקור בהסדר מרמזת על כוונה להסתיר.
השאלה המשפטית המרכזית היא האם ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהיה כאן "דיל" מובנה, או שמא מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של התביעה על בסיס נסיבות בלבד. הראיות עד כה – כולל עדויות מקורבים כמו ניר חפץ ושלמה פילבר – מציגות תמונה חלקית, וההגנה עשויה לנצל זאת כדי לנטוע ספק במהימנות התיק.
הלחץ הציבורי מוסיף נדבך נוסף. נתניהו, כראש ממשלה מכהן, נאלץ להטט בין בית המשפט לבין משברים לאומיים, בין פתק שנכנס, נאום 40 חתימות בכנסת, פיגוע בחיפה, כל אלו מעוררים שיח על השוויון בפני החוק. האם בית המשפט יתחשב במעמדו, או שמא יראה בכך ניסיון להשתמש בתפקיד כמגן? השיח הציבורי משקף את הקיטוב: יש הרואים בתיק "מסע צלב" נגדו, בעוד אחרים תופסים אותו כמי שמתעדף הישרדות פוליטית על פני טובת המדינה. עם שוך הקרבות המשפטיים, יצטרכו השופטים להכריע בין ערפל הראיות לבין הרעש הציבורי – משימה שתבחן את עמוד השדרה של מערכת המשפט הישראלית.
התרעות פיקוד העורף