רוב העיתונאים מהמיינסטרים בישראל התייצבו לימינו של זלנסקי החלש, ותקפו בזעם ובהתנשאות את טראמפ החזק. הטיעון המרכזי לכך היה מוסרי, ולא חלילה מדיני. לא עניין את תומכי זלנסקי שמלחמת אוקראינה־רוסיה נכנסת לשנתה השלישית. לא הזיז להם שמאות אלפי אנשים נהרגו במלחמה זו. לא הרשים אותם שלזלנסקי אין הצעה ריאלית לסיום המלחמה. הם עם זלנסקי כי הוא החלש. הגישה של חלוקת העולם לחזקים וחלשים, ותמיכה בחלשים, מאפיינת את הגישה הפרוגרסיבית. הסיבה לתמיכת הפרוגרסיבים במיעוטים, ללא קשר למציאות או למעשי המיעוטים, היא העובדה שהם חלשים. העיתונאים והפרשנים הישראלים שחיזקו את זלנסקי אימצו, ייתכן שבלי משים, את הגישה הפרוגרסיבית.
הכינויים שאותם הדביקו עיתונאים ופרשנים לטראמפ תואמים את חוסר ההבנה המדינית שלהם: דיקטטור, פשיסט, סכנה לאנושות ושאר ירקות. הם התעלמו ממשפט מפתח שנאמר על ידי הנשיא טראמפ בוויכוח. טראמפ האשים את זלנסקי בחרחור מלחמה ואולי אף בהבערת הסכסוך לממדים שיכולים להניע מלחמת עולם שלישית. מובן שאותם עיתונאים ומומחים מזלזלים בטיעון זה. הם הרי אנשי שלום. אבל הם כלל אינם מבינים מה מניע את העולם המדיני. בניגוד למחשבה הילדותית שלהם, כאילו המוסר והערכים הנעלים שבהם הם מאמינים מכתיבים את העולם המדיני, כל מי שעסק בתחום המדיני יודע שהאינטרסים הם שקובעים את עמדת המדינה.
העובדה שיאיר לפיד ועוד אי אילו מקבלי החלטות ישראלים, חובבנים או תמימים, מספרים לכולם שהמוסר והערכים הם שמדריכים אותם בקבלת החלטות, נועדה למצב אותם תדמיתית כמנהיגים ערכיים. אל תקנו את הפוזה המתייפייפת הזאת. בעולם המדיני הציני, הקר והמנוכר עדיף שמקבלי החלטות, שדואגים בראש ובראשונה למדינתם, יפעלו על בסיס אינטרסים.
העובדה שמדינת ישראל הולכת יד ביד עם טראמפ ומצביעה באו”ם לפי שיקולים אינטרסנטיים שלנו היא שמאפשרת לנו לקבל מהנשיא האמריקאי חימושים וסיוע צבאי בשווי של למעלה מעשרה מיליארד דולר. היא שמעניקה לנו רשת ביטחון באו”ם נגד הצבעות עוינות. היא שמעניקה לנו עוצמה מול יתר המדינות במזרח התיכון. אז נכון שבעולם אוטופי ניתן היה לקבל החלטות אחרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם פנטזיונרי, אלא במזרח התיכון, עם ערימה של אויבים שמצהירים על רצונם להשמיד אותנו. באופן אישי, אני מעדיף שמקבלי ההחלטות ידאגו לביטחונה, לשלומה ולעתידה של המדינה, ופחות ישאפו לנצח בתחרות “מיס עולם”.
התרעות פיקוד העורף