אחד מידידיי פנה אליי לאחרונה בשאלה־תמיהה: “יוסי, היית קרוב מאוד ליצחק שמיר, עבדת לצידו שמונה שנים. האם אירוע כ־7 באוקטובר יכול היה לפרוץ כשהוא מכהן כראש הממשלה?”. זו שאלה שאני מהרהר בה ביני לבין עצמי לא פעם מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל. שאלה דומה נשאלת בעניין ראשי ממשלה אחרים בעבר, נפתלי בנט ויאיר לפיד. האחרון, ששימש בתפקיד ארבעה חודשים בלבד, הוא כיום ראש האופוזיציה, ומרבה לתקוף את ראש הממשלה נתניהו על אחריות־העל שלו למחדל, שאירע פחות משנה לאחר שחזר לתפקיד.
באשר לבנט וללפיד, לי אין ספק. בנט שעולה בסקרים ולפיד שצונח בהם היו חלק מהקונספציה הצבאית שפשתה גם בדרג המדיני והובילה לאסון הנורא. שניהם, כמו נתניהו, סמכו על המידע שהגיע, או לא הגיע, מהדרג הצבאי, דרך שר הביטחון או המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. תחקירי צה”ל מלמדים בבירור על כישלון מפקדי הצבא והרמטכ”ל הלוי בראשם, ובמיוחד ראש אמ”ן וראש השב”כ, בלילה הדרמטי שבין 6 ל־7 באוקטובר, ועל תרבות סינון המידע מראש הממשלה. בתחקירים עצמם יש הודאה בכך.
מרבים לדבר בימים אלה על הקונספציה, לפיה מאז אותם עשרה ימים במאי 2021 של מבצע שומר החומות, חמאס מורתע, כביכול. קונספציה – מושג נוראי, שמסכם כביכול את גודל המחדל. המודיעין היה שבוי בה. המטה הכללי היה זחוח, אפוף ביטחון עצמי. בלילה הנורא ישן ראש אמ”ן שנת ישרים באילת ואלוף פיקוד הדרום שהה בצפון. האם עובדות אלה מנקות את ראש הממשלה, המנותק מהתרעה, מאחריותו כראש המערכת החולשת על זרוע הביטחון?
השאלה אם אסון כ־7 באוקטובר היה מתרחש אילו שמיר היה ראש הממשלה היא שאלת “אילו”. שאלת החוכמה שלאחר מעשה. אבל ניתן לעובדות לדבר. לשמיר היו יחסי עבודה מצוינים עם מערכת הביטחון. הנושא הביטחוני־מדיני היה בראש מעייניו. הוא נתן גיבוי לשר הביטחון שלו, יצחק רבין, ולרמטכ”ל. האופי החשדני שלו לא הניח לו שלא לבדוק כל פרט וללמוד כל נושא. בצאתו מהלשכה לביתו, נטל עימו חבילה גדולה של מסמכים סודיים לקריאה לילית ולהתעמקות בדיווחים המסווגים, לקראת קבלת החלטות בבוקר המחרת.
שמיר לא היה מאפשר את טיפוח חמאס במזוודות כסף, את התעצמותו האימתנית, ולא היה מקבל את “פולחן” התמתנותו. שמיר לא היה מרפה משר הביטחון ומראש השב”כ, שואל ומערער, על מנת לקבל את המידע המדויק. הוא לא היה עובר לסדר היום על הקביעה ש”הכל בסדר”. במילים אחרות: אצל שמיר לא הייתה מתפתחת קונספציה כה קיצונית שמבוססת על נוחות ועל ניתוח מוטעה של המודיעין. לכן, ככל הנראה, תחת שמיר לא היינו מגיעים ל־7 באוקטובר.
עתה, שנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה, תולדת הקונספציה, עלינו להשלים את המשימות שטרם הושגו: השבת אחינו שעודם בשבי חמאס וחיסול שלטון הטרור בעזה, וזאת בסיוע נשיא ארצות הברית. כשיושלמו משימות־על אלה, המבט צריך להיות מופנה לעתיד, אל האיומים הנמשכים על קיום המדינה בדורות הבאים. התחושה של כותב שורות אלה היא שהקונספציה לא לגמרי עזבה אותנו. יתר על כן, בעודנו מלקקים את פצעי 7 באוקטובר, מתפתחת אצלנו קונספציה חדשה. במה דברים אמורים? בסיני.
בניגוד להסכם השלום מלפני 40 שנה, שבו פינתה ישראל את כל חצי האי סיני, והמצרים התחייבו שלא להכניס צבא למרחביו, מגיע מידע מדאיג, לא סודי כלל, על כוחות צבא ושריון מצריים שנפרסים ברחבי סיני, מתרגלים כאילו נערכים למלחמה. האם די בהבעת קולות חלושים של דאגה מהפרה מצרית חמורה זו של הסכם השלום? האם נהיה ערוכים לקבל את פני הרעה שעלולה לפרוץ מהגבול הארוך שיש לנו עם מדינת השלום מצרים? אסור לשכוח: ב־6 באוקטובר 1973 המצרים כבר הפתיעו אותנו, הונו אותנו קשות.
האם מערכת הביטחון ולשכת ראש הממשלה שבויות בקונספציה חדשה – והפעם מול איום אפשרי מצד מצרים? בימים אלה מצרים היא אחת משתי המתווכות במאמץ להחזרת החטופים. האם היא וקטאר מתווכות הוגנות? לנו אין ברירה אחרת, שהרי החזרת החטופים היא ערך־העל. אבל גם אי אפשר שלא להתריע במלוא החומרה בפני המצרים על התמרונים שלהם בסיני. רק שלא נשקע שוב בחולי הקונספציה.
התרעות פיקוד העורף