ב-7 באוקטובר, תקרות זכוכית נשברו. ההנחות שהיו מושרשות עמוק בחברה הישראלית לגבי תפקידן של נשים בצבא, קרסו ביום אחד וראינו לוחמות מובילות בחזית ופרמדיקיות פועלות בתוך הכאוס של עזה תחת אש. סמ"ר הילה, שפיקדה על אחד הטנקים שהגנו על קיבוץ חולית ניסחה זאת היטב "אז מה, מה זה משנה? המחבלים יודעים שהיו בנות בטנקים? לא. למה, נראה לך שהן ראו את השיער של מיכל בורח מהג'נטקס? בנים, בנות, מה זה משנה?!" ובמשפט פשוט ריסקה את הטענה המקוממת שנשים אינן צריכות לשרת בתפקידים קרביים.
המלחמה שינתה תפיסות. ראינו את הנשים בקיבוצים, בחזיתות, בקרב, נכנסות לעזה לצד חבריהן הגברים ונותנות את כל כולן, בדיוק כמותם. גם בבית דברים השתנו, ונשות המילואימניקים ממלאות תפקידים של שני אנשים, בגבורה, עם יכולות ניהוליות מרשימות, ובתפקוד מופתי – למרות חרדות ודאגות תהומיות.
כמעט שנה וחצי לאחר, ההכרה הזו, הכבוד החדש שניתן לנשים, הכבוד שהן הרוויחו ביושרה, עם כל טיפת דם ויזע, צריכה לקבל ביטוי בכל תחום. היא הייתה אמורה להוביל לשינוי משמעותי, לשילוב אמיתי של נשים בצבא, בחברה, בכלכלה ובהנהגה.
העצוב הוא, שהלכה למעשה, הדלתות לא רק שלא נפתחות, הן עדיין נטרקות בפניהן של נשים. דוגמה בולטת לכך היא היעדר מוחלט של נשים בצוותי המשא ומתן להחזרת החטופות והחטופים. זהו נושא קריטי, שבו לכלול נשים הוא צורך אסטרטגי. החלטת מועצת הבטחון 1325 משנת 2000 קבעה כי נשים חייבות לקחת חלק בצוותי משא ומתן באזורי סכסוך, מתוך הבנה שגישתן והניסיון שלהן מביאים לפריצות דרך ולפתרונות יציבים יותר. אך בישראל – ישנה התעלמות מוחלטות. האבסורד בולט במיוחד כאשר רואים את הנשים המובילות את המאבק לשחרור החטופים. הן מהוות קול רהוט ונחוש, דמויות מפתח במאבק עיקש ובלתי מתפשר, שהן מובילות שבוע אחר שבוע. נשים אלו נאלצות לקחת את ההובלה מתוך מציאות בלתי נסבלת, אך במקום לקבל את הכבוד הראוי להן, הן זוכות לעלבונות, לזלזול ולהקטנה מהממשלה, בעיטות יומיומיות מטאפוריות ופיזיות.
נשים הן לא חלק מהמועדון, הן לא נתפסות כמקור של כוח או של ידע. אפילו בפאנלים הפוליטיים בטלוויזיה, הייצוג הנשי מזערי במהלך הדיונים אודות פוליטיקה, מלחמה וכלכלה. זווית הראיה שלהן, והנסיון הרב שהן מביאות עימן, "מוסתר" מעיני הציבור.
ההזדמנויות שנוצרו ב-7 באוקטובר, להגדיר מחדש את תפקידי הנשים, עדיין לא מומשו, ו"לוחמות סתיו 23" משתחררות עם כישורים ונסיון יוצאי דופן, ובכל זאת יש סכנה כי ימצאו את עצמן מחוץ למעגלי ההשפעה המרכזיים. זוהי תהיה החמצה כפולה - גם של פוטנציאל ניהולי אדיר וגם של אפשרות ליצור חברה מגוונת ושוויונית יותר.
ישראל עדיין מתנהלת כמועדון גברי בלתי מדובר, שבו יש מקום למעט מאד נשים השיח מתקדם, אך השינוי איטי מידי, והמציאות עדיין מדירה נשים. אנחנו צריכים להכיר בבעיה, ויתרה מכך - אנחנו צריכים ליזום תהליכים שיבטיחו שילוב אמיתי של נשים. הן הוכיחו שהן מסוגלות לתפקד תחת לחץ. הן נלחמו. הן הקריבו. הן ראויות להנהיג, ואם לא נפתח עבורן את הדלתות כעת, נחמיץ הזדמנות היסטורית. ככל שנשים ישתלבו ביותר תפקידי מפתח, כך נוכל לצמצם את הפערים המבניים שנוצרו לאורך השנים. לערוך שינוי חברתי עמוק ולא רק מאבק לייצוג מספרי.
המודעות לבעיה, תאפשר מתן מענה. הזדמנות נדירה לשינוי נוצרה, ואסור לנו להחמיץ אותה. שוויון מגדרי אינו מותרות או מחווה סמלית - הוא חיוני לשגשוגה של החברה הישראלית.
ב-7 באוקטובר, תקרות זכוכית נשברו. ההנחות שהיו מושרשות עמוק בחברה הישראלית לגבי תפקידן של נשים בצבא, קרסו ביום אחד וראינו לוחמות מובילות בחזית ופרמדיקיות פועלות בתוך הכאוס של עזה תחת אש. סמ"ר הילה, שפיקדה על אחד הטנקים שהגנו על קיבוץ חולית ניסחה זאת היטב "אז מה, מה זה משנה? המחבלים יודעים שהיו בנות בטנקים? לא. למה, נראה לך שהן ראו את השיער של מיכל בורח מהג'נטקס? בנים, בנות, מה זה משנה?!" ובמשפט פשוט ריסקה את הטענה המקוממת שנשים אינן צריכות לשרת בתפקידים קרביים.
המלחמה שינתה תפיסות. ראינו את הנשים בקיבוצים, בחזיתות, בקרב, נכנסות לעזה לצד חבריהן הגברים ונותנות את כל כולן, בדיוק כמותם. גם בבית דברים השתנו, ונשות המילואימניקים ממלאות תפקידים של שני אנשים, בגבורה, עם יכולות ניהוליות מרשימות, ובתפקוד מופתי – למרות חרדות ודאגות תהומיות.
כמעט שנה וחצי לאחר, ההכרה הזו, הכבוד החדש שניתן לנשים, הכבוד שהן הרוויחו ביושרה, עם כל טיפת דם ויזע, צריכה לקבל ביטוי בכל תחום. היא הייתה אמורה להוביל לשינוי משמעותי, לשילוב אמיתי של נשים בצבא, בחברה, בכלכלה ובהנהגה.
העצוב הוא, שהלכה למעשה, הדלתות לא רק שלא נפתחות, הן עדיין נטרקות בפניהן של נשים. דוגמה בולטת לכך היא היעדר מוחלט של נשים בצוותי המשא ומתן להחזרת החטופות והחטופים. זהו נושא קריטי, שבו לכלול נשים הוא צורך אסטרטגי. החלטת מועצת הבטחון 1325 משנת 2000 קבעה כי נשים חייבות לקחת חלק בצוותי משא ומתן באזורי סכסוך, מתוך הבנה שגישתן והניסיון שלהן מביאים לפריצות דרך ולפתרונות יציבים יותר. אך בישראל – ישנה התעלמות מוחלטות. האבסורד בולט במיוחד כאשר רואים את הנשים המובילות את המאבק לשחרור החטופים. הן מהוות קול רהוט ונחוש, דמויות מפתח במאבק עיקש ובלתי מתפשר, שהן מובילות שבוע אחר שבוע. נשים אלו נאלצות לקחת את ההובלה מתוך מציאות בלתי נסבלת, אך במקום לקבל את הכבוד הראוי להן, הן זוכות לעלבונות, לזלזול ולהקטנה מהממשלה, בעיטות יומיומיות מטאפוריות ופיזיות.
נשים הן לא חלק מהמועדון, הן לא נתפסות כמקור של כוח או של ידע. אפילו בפאנלים הפוליטיים בטלוויזיה, הייצוג הנשי מזערי במהלך הדיונים אודות פוליטיקה, מלחמה וכלכלה. זווית הראיה שלהן, והנסיון הרב שהן מביאות עימן, "מוסתר" מעיני הציבור.
ההזדמנויות שנוצרו ב-7 באוקטובר, להגדיר מחדש את תפקידי הנשים, עדיין לא מומשו, ו"לוחמות סתיו 23" משתחררות עם כישורים ונסיון יוצאי דופן, ובכל זאת יש סכנה כי ימצאו את עצמן מחוץ למעגלי ההשפעה המרכזיים. זוהי תהיה החמצה כפולה - גם של פוטנציאל ניהולי אדיר וגם של אפשרות ליצור חברה מגוונת ושוויונית יותר.
ישראל עדיין מתנהלת כמועדון גברי בלתי מדובר, שבו יש מקום למעט מאד נשים השיח מתקדם, אך השינוי איטי מידי, והמציאות עדיין מדירה נשים. אנחנו צריכים להכיר בבעיה, ויתרה מכך - אנחנו צריכים ליזום תהליכים שיבטיחו שילוב אמיתי של נשים. הן הוכיחו שהן מסוגלות לתפקד תחת לחץ. הן נלחמו. הן הקריבו. הן ראויות להנהיג, ואם לא נפתח עבורן את הדלתות כעת, נחמיץ הזדמנות היסטורית. ככל שנשים ישתלבו ביותר תפקידי מפתח, כך נוכל לצמצם את הפערים המבניים שנוצרו לאורך השנים. לערוך שינוי חברתי עמוק ולא רק מאבק לייצוג מספרי.
הכותבת היא ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות שבהסתדרות הציונית העולמית