48 שעות לאחר שנכנס לתפקידו, החליט הרמטכ״ל לשלוח הביתה את דובר צה״ל, תא״ל דניאל הגרי. עבור ישראלים רבים זאת היתה הפתעה מוחלטת. הגרי הוא כמעט הפנים המוכרות ביותר של מלחמת ״חרבות ברזל״, בעצם הפנים המוכרות ביותר, יום ולילה, ימי שמחה ועצב, הוא היה האורח המיידי בביתם של מיליוני ישראלים, אשר למדו ממנו מה קרה ואיפה.
סיום תפקידו במפתיע, מבלי שניתנה איזו כרית רכה לרכך את המהלך הן להגרי עצמו והן לציבור כולו, היא הטעות הראשונה של הרמטכ״ל החדש, טעות שהיה צריך להימנע ממנה, אבל אולי בעצם לא יכול היה. משום שרבים ראו בהגרי את צה״ל, כולל במערכת הפוליטית ובראשיה, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא משלם עתה את מחיר ההתחשבנות שלהם עם צבא ההגנה לישראל. הם הרי מנסים לעצב את ההיסטוריה מחדש ולהציג את פרישתם - הפרשתם של גלנט, הלוי, פינקלמן, חליווה ובקרוב אחרים, כסגירת חשבון על הכשל במלחמה. מבחינתם, גם הדובר, השליח, שכולם ראו על מסך הטלוויזיה שלהם, הוא חלק מהחבורה הזאת ודינו - הביתה.
הגרי לא צמח במערך הדוברות של צה״ל, וכאשר ראיתי אותו בטקס כניסתו לתפקיד, בבגדי חיל הים עם כובע הקצינים הלבן, הוא נראה מוזר ביותר בנוף החאקי של צה״ל. מעולם לא מילא את התפקיד הזה קצין מחיל הים. הגרי בא משייטת 13 והיה קצין קרבי לעילא ולעילא, מה לו ולדוברות צה״ל? נראה היה כי היכרותו עם הרמטכ״ל סייעה לו וקירבה אותו לתפקיד. אין בכך דבר רע, דוברי צה״ל הם גם אנשי סוד של הרמטכ״ל ובהדרגה מינוים היה לתפקידי אמון.
טעיתי. בתוך זמן קצר הוא למד את עבודת הדוברות, שהיא מקצוע בפני עצמו, בעיקר בעידן המלחמות הנוכחי, וכך הגיע למלחמה. בשעות הראשונות של המלחמה, שעות הבהלה, נדרשה בדחיפות אמירה ממלכתית ובהירה, שתפזר במשהו את ערפל הקרב. הגרי היה הראשון להתייצב מול המיקרופונים. מן הרגע המכריע הזה ואילך הוא שב ונפגש עם הציבור הישראלי באינסוף רגעים במרוצת המלחמה.
הוא היה שם תמיד, ובמיוחד ברגעים הקשים. כאשר הציבור חיפש כתף להניח את הראש, היה זה הגרי. חד, כן ורגיש. אפשר היה להבחין בלחלוחית בעיניו כאשר דיבר על החטופים או פרס לפני הציבור מחדלים של צה״ל וכישלונות במלחמה. הוא, כמו הרמטכ״ל, שב ואמר בכנות וביושר, נכשלנו ועכשיו אנחנו מתקנים, וכן, רבותי, הם תיקנו. הצבא שכשל ב 7 באוקטובר, העניק לישראל לכל אורך גבולותיה מצב אסטרטגי חדש לחלוטין, מי שסופר כישלונות, יואיל לספר גם ההישגים.
מאחורי הגרי עמדה, כתמיד, יחידה גדולה, מקצועית ומגובשת. מאות אנשי צבא, בסדיר, בקבע ובמילואים, אנשי מקצוע ברובם הגדול העמיסו את נטל ההסברה (והדיפלומטיה הציבורית) של המלחמה על כתפיהם. הם היו שם לבד, כמו הגרי. מערך ההסברה הלאומי, שאותו שיתק ראש הממשלה זה עשור ויותר, נעלם. משרד החוץ שהורחק כבר מזמן ממוקדי קבלת ההחלטות, נשאר בשוליים. משרדי ממשלה אחרים, כמו משרד ההסברה שקם ונפל, או משרד התפוצות, לא מילאו את החלל. במקומם קמו גופי הסברה ״פרטיים״, של אנשים טובים בישראל ובעולם היהודי, אבל לא היה זה קולה הרשמי של מדינת ישראל
יותר מפעם אחת במהלך המלחמה העזתי לשלוח להגרי עצת חבר, כמי שפעם היה שם. בעיקר הזהרתי לא להתקרב לזירה המדינית - פוליטית. עמדו לנגד עיני דוחות מן העבר של מבקר המדינה ובמיוחד דו״ח ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השניה. כולם הדגישו כי גם אם המערכת האזרחית - פוליטית משותקת וחסרת אונים, אל לו לדובר צה״ל להתנדב ולהיכנס בנעליהם. שגיאותיו הבודדות, אלה שעוררו עליו את חמתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, היו כאשר גלש לתחום האזרחי. הוא צדק כאשר הזהיר מ״חוק פלדשטיין״ אך גם טעה באותה מידה. אין זה תפקידו. כך גם כאשר התחנן כי השיח בין שר הביטחון החדש והרמטכ״ל לא יתנהל בתקשורת. זה דבר ברור מאליו וכמובן לא יזמה של הרמטכ״ל, אבל כך נהג שר הביטחון. חבל שהגרי לא התאפק.
אני מניח כי בשיחות המוקדמות של ראש הממשלה ושר הבטחון עם אייל זמיר עלתה שאלת הדובר. אין זה התפקיד החשוב ביותר בצה״ל, אבל הוא אחד התפקידים הבולטים. לזמיר נאמר מן הסתם כי מבחינת ה״דרג המדיני״ צריך לשחרר את הגרי. למה? כי הוא לא בא להם טוב בעיניים. האם זמיר הסכים? האם חיפש מוצא אחר?
לא הייתי שם יתוש על הקיר ואיני יודע, אבל ייתכן שהשיחה בין הגרי וזמיר לא התנהלה כהלכה, התוצאה מכל מקום גרועה. צה״ל איבד קצין מעולה אשר אסור כי יסיים תפקידו בצורה חפוזה ומיידית, וכמובן במונחים של ״הדחה״. הרמטכ״ל יצא ניזוק, הוא זקוק לאימון הציבור ובעיקר להקרין עצמאות מקצועית. החששות המוצדקים שעלו לגבי מינוי בעל ״אופי פוליטי״ עלולים לדבוק בו. הוא חייב מהר מאד להוכיח כי רק טובת ישראל, טובת ביטחון ישראל, לנגד עיניו.
מי שיצאו לכאורה נקיים הם ראש ממשלה ושר הביטחון. הם לכאורה לא בסיפור. זאת אשליה, האחריות מגיעה אליהם לא רק פה. תמיד. אבל הכי ניזוקה היא המערכת החבוטה של הדיפלומטיה הציבורית של ישראל. בעיצומה של המלחמה, אולי ערב חידוש הלחימה, אין מחליפים את הסוסים בעליה.
תא״ל דניאל הגרי ראוי להערכה גדולה, הוא מקפל את המדים אבל הולך הביתה בראש זקוף, בסיפוק ובגאווה . הוא היה איש, במקום שלא היה איש, ואת זה יזכרו לו לתמיד. תודה לך.
תא״ל (מיל.) ד״ר נחמן שי, שימש בעבר דובר צה״ל, ספרו ״מלחמדיה״ מציג את אתגרי הדיפלומטיה הציבורית והמלחמה על התודעה.