קשה לי לתפוס מה קרה מאז. למה לא מקיפים את משפחות השכול בחיבוק של אהבה, בתודה על המחיר היקר והבלתי אפשרי ששילמו, בהצעה של מעט נחמה. אני לא מאמינה שלבבות נבחרינו אטומים עד כדי כך, שהם לא מבינים שמצופה מהם, כמקבלי ההחלטות, להיות הראשונים להקשיב, לנסות להבין, לקרב את השכולים – וגם להסביר מה ולמה, גם אם לא לכל דרישה הם מסכימים. אני בטוחה שאם היו מקבלים את המשפחות האלה בבואן לכנסת בחיבוק חם, דואגים להושיב אותן, להגיש להן מים, להאיר להן פנים, גם אם הן היו מוחות ומביעות כאב – אפשר היה להכיל את העניין.
אנחנו נמצאים בשבר עמוק, פנימי וחיצוני, על פי תהום פעורה ומסוכנת. יש אווירה של איש הישר בעיניו יעשה. מפקדים מתפטרים, לנבחרים אין אמון בראשי הארגונים הכי חשובים במדינה, אין באמת תוכנית עבודה, אסטרטגיה, או משימות לאומיות, חוץ מלצלוח עוד יום ועוד חודש ועוד שנה. איננו שומעים ולו שר אחד שמדבר על משרדו, על מה הוא בעצם עושה שם, במגדל השן, עם תקציבו, עם עשרות עובדיו. שומעים רק על קיצוץ תקציב רוחבי ועל הדרך שבה הוא עומד למרר את חיינו ולהרע את מצב מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך.
התרעות פיקוד העורף