ימים אחדים קודם לכן התקיימה הלווייתו של חסן נסראללה, חמישה חודשים לאחר הריגתו. ניתן היה לראות בה סגירת פרק היסטורי בדברי ימי הארגון. מאמר שהתפרסם בכתב העת NEW LINE MAGAZINE מאת כותב שיעי המחיש באופן מרתק את התחושה בעדה השיעית, שאותה כינה “הקתולים של העולם המוסלמי”. הכותב תיאר כיצד לקחה אותו אמו ב־1997, בהיותו ילד, לחזות בביקורו של האפיפיור בלבנון, במעין גזירה שווה עם הלווייתו של נסראללה, “הקדוש” של העדה השיעית. הוא התייחס בגלוי לחולשת הארגון, שאיבד את הנהגתו ואת כוחו הצבאי, ובזלזול מסוים להנהגה החדשה.
מבחינת ישראל, מדובר בתחילתו של תהליך שבו היא רצתה שנים רבות. כוחות צה”ל נסוגו מלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, להוציא חמש נקודות בקרבת הגבול. הזהירות וסימני השאלה בירושלים בעניין יכולתה של ממשלת לבנון ליישם במלואה את החלטה 1701, ולפרוק את חיזבאללה מנשקו, מובנים.
הארגון נחלש מאוד, אולם לא נעלם מהזירה הלבנונית. עם זאת, הנשיא וראש הממשלה בלבנון מזהים את שעת הכושר, ואינם מסתירים את כוונתם לנצלה ולהעביר את מושכות השליטה לידיהם. הם נהנים מתמיכה משמעותית מצד שחקנים חיצוניים כארצות הברית, צרפת וסעודיה, ומצד הציבור הרחב שקצה נפשו במשבר הכלכלי החמור ובמעורבותה של לבנון במלחמות לא לה.
המדיניות הישראלית המתבקשת חייבת לגלות בגרות, אורך רוח ואף נטילת סיכונים מחושבים, שלא יפגעו במאמצים הלבנוניים לייצב את המדינה. הקדנציה של הממשלה אומנם קצרה מאוד, כשנה, עד הבחירות לפרלמנט ב־2026, אבל כהונת הנשיא נמשכת שש שנים.
הנסיבות הפנים־לבנוניות והאזוריות מספקות מרחב תמרון ופעולה, אומנם לא בלתי מוגבל, לממשל הלבנוני. הקשיים רבים, אבל מדובר בפוטנציאל נדיר, שישראל חייבת לאפשר את מיצויו. ראוי שהיא תימנע ממהלכים שיביכו את הממשל החדש או את הציבור הלבנוני – מטס חיל האוויר בעת הלווייתו של נסראללה, למשל, לא היה נחוץ כדי להזכיר את עליונותה הצבאית של ישראל. ההישג הצבאי סיפק הזדמנות להישג מדיני. חבל לפספס אותה.
התרעות פיקוד העורף