המחטפים שינסו הח"כים להעביר מתחת לראדר בדרך להעברת התקציב | דניאל רוט אבנרי

חוקרים עולמיים טוענים שלקבע הרגל לוקח 21 ימים. לקום בחמש לפנות בוקר בטבעיות, להפסיק לעשן, להיכנס לכושר, אפילו להיפטר מהתמכרות ללעיסת מסטיקים (כן, יש המכורים גם לזה). בכל אופן, עד יציאת הכנסת לפגרה נותרו 21 ימים. האמת היא שעוד 20 ימים בול, אבל היה צריך להוציא פה טקסט עם הקשר, אז תזרמו.

בימים שנותרו "מנקים שולחן", בשפה הפוליטית. משבוע לשבוע העומס ילך ויעלה, וכך ככל הנראה גם המשברים והסחטנות הפוליטית שתימשך עד הבאזר. ב־2 באפריל הכנסת תסגור את כנס החורף של המושב השלישי ותצא לפגרה עד לתחילת חודש מאי, ולאחר מכן נזכה לראות באינסטגרם הרבה ח"כים עם תמונה משפחתית לבושים בלבן והכיתוב "פסח שמח". אלא אם יועצי התקשורת שלהם יעצרו אותם, "תקופת מלחמה, זה לא נראה טוב". עוד יהיו שם דיונים בחדרי חדרים על המיתוגים הללו.

עד אז יש לממשלת ישראל תקציב להעביר, ואלא אם מישהו מתוכה יעשה עידית סילמן וממש יפתיע מכיוון לא צפוי, נראה שלא מתרגשים שם יותר מדי מ"זמזומים באוזניים". כך קראו לזה השבוע שרים בכירים בליכוד, בהקשר ליהדות התורה, משום שהשר יצחק גולדקנופף עושה לה קצת רעשים במנוע. אז צריך מבחינתם לנהל את האירוע בזהירות. אך כאמור – "זמזומים".

אז הפנים להעברת התקציב, וטרם היה תקציב במדינת ישראל, בממשלות לדורותיהן, שעבר בלי רעשים, ספינים, סחטנות פוליטית, הישגים פוליטיים, כותרות מפוצצות על משברים, פשרות ועצבים כלליים בתוך המערכת כולה. זהו טיבה של העברת תקציב, ובתקופת המלחמה היא הופכת לרגישה פי כמה. כך שעם כל הכבוד לפוליטיקאים מנוסים שבטוחים שהתקציב יעבור חלק, בפוליטיקה, בדיוק כמו בספורט – זה לא נגמר עד שריקת הסיום.

בינתיים ליוצאים לפגרה מימין ומשמאל יש אותם 21 ימים (סורי, 20) להרגיל את הציבור הישראלי למסרים שיתקבעו להם בראש. הרשו לי להעריך שאף אחד לא יבוא עם רעיון מהפכני שידהים. אולי יהיה זה השר לשעבר איתמר בן גביר שילהיב בדרכו האופיינית בהבנתו את התקשורת ויוביל אירועים עם ווליום שייצרו כותרות עסיסיות, אך בשר אמיתי כנראה לא יהיה פה.

עוד בשבועות האלה יקרו דברים קטנים שינסו להעביר לנו מתחת לרדאר. כך קורה בכל 21 הימים האלה לפני סגירת מושב. הם לפעמים מגיעים דווקא ממקומות חבויים, ממחטפים קטנים. אז כאמור, עד שריקת הסיום זה לא נגמר. בינתיים, המלצתי החמה לכולנו: לשים טיפות עיניים.

חג גדול לילדים

בעודי כותבת שורות אלה, שלוותי המאומצת מופרת. זאת משום שאני מוכרחה להמשיך לשפוך לסירוגין מים רותחים בשילוב סבון כלים על דבק הציפורניים המזויפות שנדבק לשיש המטבח שלי, ומתברר שכך מסירים אותו. כמו כן, בין נשימה לנשימה אני חווה חרדות לו"ז של אמהות, שחלילה אשכח את לו"ז התחפושות של מחר.

ובכן קוראים יקרים, פעם, לפני שנים רבות, כשאני הייתי ילדה בעצמי, הייתה תחפושת אחת. אמא שלי, סופר־אמא, הייתה מגשימת חלומות (עד היום היא כזו בעבורי), וכל רעיון שהיה לי לתחפושת יושם על ידיה במקוריות אדירה ובביצוע אולימפי שזכה לשבחים אדירים על התוצאה.

הייתי שומרת על התחפושת הזו בחרדת קודש, משום שהיה יום אחד כזה בשנה. התרגשתי כל כך לקראתו, לא נרדמתי בלילה והייתי קמה עוד לפני ציוץ הציפורים, משום שהייתי יודעת שזה היום היחיד בשנה שמותר לי כילדה להתאפר בו. זיכרונות ילדות מתוקים, של יום בשנה.

ופה בדיוק נכנס הקטע שהפכתי לזקנה, ואני כמובן מוכרחה לשתף בו זקנים אחרים (לא אתם חלילה, אחרים בכללי). מדי שנה, כאמא בעצמי, הלו"ז של הבנות בפורים הולך ומתרחב, ברמה שכבר ביקשתי מהעבודה מכתב, כי היא ממש מפריעה לי לחפש ולהרכיב תחפושות.

בואו תשמעו על השבוע הקסום שהיה לי בגבעתיים. ביום ראשון יום הפוך – אז הפקתי תחפושות של תינוקת ושל אמא. ביום שני יום אביזרים – שזה יום של לא להוציא כסף על תחפושת, אז עומדים במקס סטוק שעות ביום שלפני. הלאה. שלישי – יום דיסני וגיבורי־על. זה קל יחסית, משחזרים משנים קודמות. רביעי הוא היום של התחפושת הרשמית הגדולה (ושם הרסתי את השיש במטבח). בחמישי, חברים, מנוחה – יום המעשים הטובים. אבל לא צריך תלבושת אחידה, אז יש קרבות על הבוקר על צבע השמלה.

ואני ממש לא מייבבת, זה פשוט גודל הדרישות ממני הודות להשראות מהטיקטוק שנכנסו לי לעין. שאלה תמיד, אבל תמיד, יהיו המשימות של חיינו, ההורים. לאלתר ולהפיק למלאכים שלנו את הדמות שהם חולמים להיות, את האביזר שעושה להם טוב על הנשמה המתוקה שלהם, שהכל יהיה מלא בנצנצים מכל הכיוונים. שיהיה להם שפע של אושר, שיחייכו כמה שיותר בחיים המורכבים האלה, ושתמיד יעשו אך ורק מעשים טובים. ולנו כמה שפחות המנים רשעים בסביבתנו. כל טוב לאוהבינו וכל רע לשונאינו. חג פורים שמח!