ההחלטה האחרונה של דניאל כהנמן: כשהעצמי החווה פינה מקום לעצמי הזוכר

במייל האחרון ששלח לחבריו, פרופ׳ דניאל כהנמן כתב: "I have believed since I was a teenager that the miseries and indignities of the last years of life are superfluous, and I am acting on that belief. Most people hate changing their minds, but I like to change my mind. It means I've learned something".

בהמשך דיבר על נקודת התייחסות או אפקט העיגון. ייתכן שהוא לא רצה שהגרסה ה"פחות טובה" שלו תהפוך ל"עוגן" שדרכו הוא או אחרים יזכרו אותו.

כהנמן הקדיש חלק ניכר מעבודתו להבנת הפער בין העצמי החווה ל-העצמי הזוכר.  זהו רעיון שאני מאד אוהבת. ההבנה שאנחנו לא שופטים חוויות על סמך הרגעים שבהם חווינו אותן בפועל, אלא לפי האופן שבו אנו זוכרים אותן לאחר מכן. העצמי החווה הוא זה שחי את הרגע – הוא מרגיש כאב, שמחה, הנאה או סבל בזמן אמת. לעומתו, העצמי הזוכר הוא זה שמספר את הסיפור של חיינו בדיעבד. הוא לא עונה לשאלה - איך אתה מרגיש עכשיו אלא - האם טוב לך בחייך? הוא אינו זוכר את החוויה בדיוק כפי שהייתה, אלא בונה ממנה נרטיב על פי כמה רגעים משמעותיים – בעיקר שיאים של חוויות והסוף שלהן.

הוא לא רצה שהשנים האחרונות של חייו – עם ירידה אפשרית בצלילותו הקוגניטיבית או במצבו הפיזי – יהפכו להיות נקודת העוגן של איך שהוא עצמו יזכור את חייו. הוא רצה להיות בשליטה על הסיפור שישאיר אחריו.

סיום החיים היה עבורו לא רק סוף של תקופה, אלא גם קביעה של איך התקופה הזו תיזכר. ובמובן מסוים, בכך אולי שמר על השליטה האמיתית – לא על החיים עצמם, אלא על הזיכרון של מי שהוא היה.