עם קצת חשיבה מחוץ לקופסה - שיקום תמורת פירוז: "תוכנית מרשל" אזורית אחת בהובלה של ישראל, ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם ובגיבוי צבאי היא מנוף עיקרי לנצח במערכה כולה. יוני 2024 - מעט לפני סיום שלב הלחימה העיקרי, העליתי כאן בכתב את המפתח שקיים בעיניי לסדר אזורי חדש ביום שאחרי - שיקום תמורת פירוז.
בחלוף למעלה מחצי שנה מאז, אם נבחן לעומק, נגלה כי הרעיון רק קיבל חיזוקים מכל עבר - האינטרס המרכזי של כלל השחקנים מסביב הוא שיקום הפן האזרחי ומוסדות השלטון, וזאת כחלק מהרצון לרכוש לגיטימציה ציבורית להמשך הישארותם בשלטון כשליטים (כל אחד בזירה הגיאוגרפית שלו).
זה תקף ללבנון, תקף לסוריה וכמובן תקף לעזה. במידה מסוימת זה תקף גם לירדן ולמצרים, שייהנו גם הן מפירותיה של תוכנית כזו כאמצעי לחיזוק ממשליהם הנוכחיים מול ניסיונות איראניים ואחרים לערערן, וכך יהיו מוכנות לפשרות משמעותיות ביחס לישראל ולעתידה של עזה.
הרעיון פשוט ומתבסס על משוואה בסיסית – את הצד השני מעניין השיקום, את ישראל מעניין הפירוז הצבאי. האמצעי: תוכנית מרשל כדוגמת זו מסיומה של מלחמת העולם השנייה. בסיום מלחמת העולם השנייה יזמה ארה"ב את ה-"תוכנית להבראת אירופה". התוכנית נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל.
מימוש התוכנית ארך כארבע שנים ובהשקעה של כ-173 מיליארד דולר (במונחים של היום). חלוקת הכספים נעשתה ע"י ועדות שבהן פקידי ממשל ואנשי עסקים. התוכנית תרמה מאוד לצמיחתה הכלכלית המהירה של אירופה בעשורים שלאחר מכן ובזכותה חוזקה הברית הצפון אטלנטית, נשמרה הדומיננטיות וההובלה האמריקאית באירופה וניתנה דחיפה להקמת האיחוד האירופי.
הנחות העבודה: נושא השיקום הוא התחום שהכי מטריד את הממשלים מסביב
המשוואה פשוטה: מנוף כלכלי משמעותי מאוד למול דרישה לפירוז צבאי בנשק כבד (מול חזבאללה וחמאס ואנשי משטר אל ג'ולאני כדוגמה) שיקשה על המשטרים לממשו בכל דרך אחרת.
"איחוד זירות" מחודש - תוכנית אזורית אחת כוללת (ולא פר זירה) עם השקעות עתק למול ויתור (בפועל) של המדינות בסוגייה הפלסטינית.
לישראל כלי שלא היה בידיה בעבר: "הסכמי אברהם" – לא עוד פעולה במנותק של מדינות הארנק של המזרח התיכון אלא פעולה בתיאום עם ישראל.
דיבידנד משמעותי למממנות: דריסת רגל של המדינות המשקמות הן בתחום הפוליטי-מדיני בזירות המשוקמות והן בתחום הכלכלי (צפי לרווחים כלכליים משמעותיים לאורך זמן).
מיסגור אסטרטגי אזורי כולל - חלק מתוכניתם הגדולה של ביידן וטראמפ ליצירת ציר כלכלי של נפט גז ומסחר מהמזרח ומהודו, דרך ערב הסעודית וירדן לישראל כצומת המרכזי להוצאת סחורות לאירופה (בהמשך אפשר יהיה להבטיח ללבנון, כשתחדל להיות יישות כושלת, דיבידנדים כלכליים.
ואיך זה ייראה בהתייחס לכל אחת מהזירות
לבנון – קרובה מאי פעם לקבלת החלטה על פירוק נשקו של חזבאללה. לראשונה אין לחזבאללה גוש חוסם בממשלה הלבנונית ובקווי היסוד שלה אין כל אזכור ל"התנגדות". רוב תושבי לבנון, בעיקר נוצרים ודרוזים) בעד פירוקו מנשקו. חזבאללה מצידו חלש וללא עתודות כלכליות משמעותיות לאחר השמדתן והאכיפה הישראלית כנגד הכנסת כסף מזומן מאיראן ללבנון, ואינו יכול לפרוע את התחייבויותיו לתושבי דרום לבנון שנאלצו לעזוב את ביתם.
התמיכה הציבורית בו כיום היא בעיקר מ-30 אחוז מהאוכלוסיה בלבנון (שיעים בעיקר). שיקום יאפשר לממשלת לבנון קבלת ההחלטות העולות בקנה אחד עם האינטרס הישראלי, ולראשונה יתקע טריז בין חזבאללה לאוכלוסיה שהיוותה עד כה מקור התמיכה שלו. לא אגזים אם אומר, כשם שכתבתי חזור וכתוב, כי תיתכן נורמליזציה עם מדינת לבנון בטווח של כמה שנים מעכשיו (ולאחר פירוק חזבאללה מנשקו).
סוריה – זקוקה לשיקום מאסיבי ובהקדם כדי לנסות ולהיבנות מחדש. זהו מנוף מצוין לנסות ולכפות על סוריה מודל של שלטון רב עדתי (כדוגמת זה הלבנוני) שיפקיע את השליטה המוחלטת מידי הג'האדיסטים הקיצונים, יהווה כלי להשגת הסכמה על רצועת ביטחון ישראלית רחבה ואמצעי למנוע את כניסתה של טורקיה לסוריה ונטילת חסותה עליה (דבר שכמובן אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי).
מי שבוחנת בימים אלו להתחיל בשיקום סוריה היא ערב הסעודית, בדיוק אותה מדינה שאמורה לחתום על נורמליזציה עם ישראל. מן הראוי שסוגיית השיקום ומעורבות ערב הסעודית בה, תידון במסגרת השיחות על נורמליזציה. עזה - אין חולק על כך שלנוכח מצב הרצועה, השיקום הוא מחויב המציאות ותנאי למחיה כלשהי בשטח גם ביחס לרעיונותיו של הנשיא טראמפ.
אין גם חולק על כך שאין ביכולתו של חמאס להשיגו בעצמו אלא במימון מדינות הסכמי אברהם ובהסכמת ישראל וארה"ב. ודווקא בשל כך, שיקום עזה הוא דווקא מנוף מצוין לדחיקתו של חמאס מהשלטון בעזה, לפירוז הרצועה ולביסוס חלופה לו.
אם יושג שיקום כלשהו כשחמאס שולט אקטיבית ברצועה (גם אם אינו הגוף השלטוני המוצהר אלא רק פועל בשטח), יהיה זה בבחינת מתן לגיטימציה "על סטרואידים" לשלטון חמאס המחודש, ולכן יש עוד שלב לחץ (אזרחי בגיבוי צבאי) שדרושה ישראל ליישם בטרם יידון השיקום ברצועה.
וכאן בדיוק על ישראל ללמוד מהעבר - לאחר כל אחד מהמבצעים הקודמים נגד חמאס בעזה, היה זה חמאס שהוביל את שיקום הרצועה בהתאם לאינטרסיו, ולמעשה השתמש בשיקום (בכסף ובחומרים שנכנסו לרצועה) כדי להכין את הקרקע לסבב הלחימה הבא, בעוד ישראל העדיפה לטמון את ראשה בחול.
נראה שבעיתוי הנוכחי, השיקום הוא האינטרס העליון של רוב השחקנים במרחב, ועל ישראל לנצל זאת בראייה מערכתית חוצת זירות. דווקא מתוך הבנה שאבן הראשה למזרח התיכון החדש הוא השלטון האזרחי אצל כל אחד מהשחקנים ובהיעדר יכולת ליצור בהקדם חלופות לשלטון חמאס ברצועה - דווקא נושא השיקום (שבלאו הכי יקרה במוקדם או במאוחר) ודווקא שימוש בפלטפורמת שיקום מוצלחת מהעבר דוגמת תוכנית מרשל, יאפשרו לישראל ליצור משוואה חדשה -
ישראל, ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם הן המשקמות הבלעדיות של כלל המרחב. אף גורם אחר לא יורשה לשקם בעצמו - טורקיה כדוגמה).
השיקום ייעשה בראייה הוליסטית אזורית ולא בכל זירה לבדה. שיקום יהיה תמורת פירוז צבאי ופירוק מיליציות וארגוני טרור מנשקם. מצרים וירדן מוזמנות ליטול בו חלק (בפיקוח) ולהרוויח כלכלית.
קונקרטית בעזה, בשל מעמדו החזק יחסית של חמאס, יש שלב אחד לפני כן והוא "הלחימה האזרחית" שצפויה להגדיל מאוד את הלחץ על חמאס - באמצעות נטילת חלוקת הסיוע ההומניטארי מידיו ובאמצעות יציקת תכנים ופרטים ואולי גם תחילת יישום של תוכנית ההגירה מרצון. סביר ששני מרכיבים אלו יגבירו מאוד את נכונותו של חמאס לפשרות ואולי אף במעלה הדרך להגליית אנשיו מהרצועה.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים