הפרדוקס המדובר התבטא בבירור לאחר רעידת האדמה בטורקיה ב־1999. בשעה שגברים רבים התקשו להתמודד עם המצב, נשים ארגנו מחדש את הבתים, למדו מיומנויות כמו נגרות, והפכו את המבנים הזמניים שקיבלו ל״בתי אדם״ של ממש. זו לא הייתה רק פעילות טכנית, אלא תגובה עמוקה לטראומה – נטילת אחריות ויצירת סדר בכאוס.
נשים גם בונות מערכות תמיכה רגשיות עשירות יותר. בעוד שאישה לרוב תתמוך בבן זוג שחווה טראומה, ואפילו תחפה עליו, הגבר נוטה פחות לספק תמיכה דומה כשהמצב הפוך. האישה נאלצת, מכורח המציאות, להמשיך לתפקד ולפתח יכולות התמודדות חזקות. כמו כן, נשים נוטות לשתף ברגשות ולבטא אותם – במקום לכבוש את הרגשות בתוכן.
הדבר מסייע בעיבוד החוויה הטראומטית. נשים מדברות, מבקשות עזרה ומחפשות תמיכה בקלות רבה יותר מגברים, שלעיתים כלואים בציפיות חברתיות של ״גבריות חזקה״. בנוסף, האחריות המשפחתית והאמהית אינה מאפשרת לנשים “להיכנס לתוך עצמן". הצורך לתפקד עבור הילדים והמשפחה, אף שהוא עול כבד, מהווה עוגן יציב ומסייע בהחלמה.
בימים אלה, כשישראל עדיין מתמודדת עם השלכות 7 באוקטובר והמלחמה, כדאי לזכור: במהלך השנה וחצי האחרונות אלפי נשים שירתו בצבא, ורבות יותר החזיקו את המשפחות כגיבורות שקופות. עצם הפעולה של נשים – הדאגה לאחרים, בניית רשתות תמיכה, ביטוי רגשי ושיקום החיים היומיומיים – הוא חלק מתהליך ההחלמה.
על כן, לכבוד חודש האישה, ראוי שנכיר בכוח הזה, ביכולת לעמוד בסבל ובכאב, ונהפוך אותם לדלק שמניע המשכיות, בנייה מחדש וצמיחה. אולי זו אחת הסיבות לכך שנשים חיות יותר מגברים, למרות כל הקשיים שאיתם הן מתמודדות. יש משהו בהתעקשות על החיים, על אף הכל, שמחזק את הגוף ואת הנפש. ואת זה עלינו, כבודדים וכאומה, ללמוד.
התרעות פיקוד העורף