במציאות הישראלית הרותחת לא נדרש הרבה כדי להצית להבות של מחלוקת. האירועים האחרונים הוכיחו עד כמה קל לגרור את הרחובות לשיח מפלג. אך אולי הגיע הרגע לעצור, לקחת אוויר ולחשוב כיצד אפשר לשנות את הדינמיקה הרעה הזו.
יש לזכור שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ועמידה, והיא מסוגלת להכיל החלטות קשות. דמוקרטיה אינה רק מערכת כללים פורמליים, אלא תרבות של שיח והידברות. אין דמוקרטיה ללא חילוקי דעות, אבל יש הבדל מהותי בין מחלוקת עניינית ובין פילוג הרסני.
האם איננו יכולים לנהל את המחלוקות שלנו בצורה מכובדת יותר? כל אמירה קיצונית, כל נאום מתלהם, מסירים עוד לבנה מביתנו המשותף. האם לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו על חשיבותה של סולידריות לאומית? האויבים שלנו צופים בנו, מזהים קרעים ומבינים שיש כאן חולשה. החטופים שלנו זקוקים לאחדותנו, לא למאבקים פוליטיים. החיילים שלנו, שנושאים בנטל כבד, זקוקים לתמיכה ולגיבוי מלאים – לא לשיח מפלג שמפזר את האנרגיה הציבורית למקומות הלא נכונים. האיומים החיצוניים לא נעלמו. למעשה, הם רק התעצמו. כשאנו שקועים במאבקים פנימיים, אנחנו שוכחים את האתגרים האמיתיים שבפנינו.
ישראל זקוקה עכשיו להרבה יותר רגעים כאלה, ולא למטחנת ההסתה והשיסוי באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות. הגיע הזמן לשנות כיוון. זהו לא רק אתגר פוליטי, אלא אתגר חברתי ותרבותי. כל אחד מאיתנו נושא באחריות להפיכת השיח הציבורי למכבד יותר. האחריות הזו מתחילה בבית, במעגל החברים, במקום העבודה, ובעיקר ברשתות החברתיות, שהפכו לזירת הקרב המרכזית של המילים.
אחדות אינה אחידות. איננו צריכים להסכים על הכל, אך אנו חייבים להסכים על הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה. השיח צריך להתבסס על כבוד הדדי, על נכונות להקשיב ועל ההבנה שאנו חולקים גורל משותף. ישראל היא הבית של כולנו, והשאלה היא אם נבנה אותו יחד – או נאפשר לו להתפורר מבפנים.
התרעות פיקוד העורף