התפלגות גאוסיאנית קיימת במקומות רבים בחיינו. מדובר בהתפלגות שבה רוב הפרטים מסתדרים סביב הממוצע ויש מצבי קיצון משני הצדדים. למשל, כשאנו מודדים גובה, משקל, רמות של חרדה, ערכים של הורמון התריס ועוד. האבולוציה בשמירתה על תכונות חיוניות מחייבת מצבי קיצון כדי לשמר את האמצע.
כבני אנוש הנפש שלנו מאופיינת בתכונות שונות והקהילה מקבלת שונות ומורכבויות. מצבי מצוקה מצמצמים את הביטוי של תכונות מסוימות ומעצימים ביטוי של תכונות אחרות. מלחמה למשל תצמצם את יכולת ההכלה של זכויות האויב ותגביר תחושת נקמנות ותוקפנות. מנהיג וממשלה שרוצים "משילות" יגבירו את תחושת המצוקה (אמיתית או מדומה) כדי לאחד את הקהל (הבייס) סביב רעיון או אדם - ובכך יקטן החופש לראות ולקבל ערכים שונים.
תהליכים כאלה יובילו לאנומליה, שבה יש שתי עקומות גאוס - במקום אחת. לכל עקומה יש ממוצע משלה. לשם הפשטה, התפלגות הציונים בחשבון של ילדי כיתה ח' תהיה גאוסיאנית. אולם אם נגיש לאותה בחינה תלמידי כיתה ח' וה', הרי שנקבל עקומה דו־דבשתית.
חלוקת העם לשני מחנות הנבדלים זה מזה הביאה ליצירת "גוש" אחיד, שבו התומכים מוותרים על השונות בתוך הגוש, במונחים של ימין ושמאל, דתיות חילוניות, שמרנות מול מודרניות ועוד. צעדי ההפיכה המשטרית הגבירו את ההסתופפות מסביב לשני ממוצעים נפרדים. המלחמה הרחיקה את הממוצעים זה מזה. גם המאבק לשחרור השבויים, נגד חוק ההשתמטות וחלוקת התקציבים הקואליציוניים - כולם תורמים להעמקת הפיצול והשסע.
אולם גם לנו, כאזרחים מן השורה, יש תפקיד בהיחלצות מפורמט שתי העקומות המחושקות. חובתנו לקבל ולהכיל את האחר, לשמור על זכויות וערכי מוסר משותפים. לא לשעבד את המורכבות לחשיבה דיכוטומית של שחור/לבן. לכבד את זכות האחר לדעות. לשקול כל החלטה בפני עצמה, בלי התלהמות ובלי להתבטל בשם הקבוצה.
ניתוץ סמלי שלטון, שומרי סף ודמוקרטיה הוא צעד שעלול להיות קריטי. מדינת ישראל מקדשת את הסטטוס קוו בענייני דת. הגיע הזמן שנבין שיש סטטוס קוו נוסף שחובה לשמר - הסטטוס קוו הדמוקרטי. האיום הוא מלחמת אזרחים, ומחובתנו להפוך את כיוון התנועה.
התרעות פיקוד העורף